בשנת 2008, כשהייתי בן 23, התחלתי ללמוד משפטים. היה לי חלום להיות איש.ה של צדק בעולם שקרא אותי שוב ושוב לא נכון בגלל המראה שלי. חוויתי לא מעט הטרדות והצקות, ומהיותי איש של שלום, קיוויתי שהלימודים יאפשרו לי לבנות דרך אחרת. רצה הדבר והחיים הסתבכו והתפתלו. החוויות בלימודים, שגרת החיים בשרון ולהיראות כמוני זה סיפור שונה לחלוטין. אני זוכר את ההליכות מהחנייה לתוך המתחם לימודים. לא פעם זרקו לי "מה, את.ה קוקסינל?", ולרוב הייתי יושב מאחורה. זה היה עדיף על לשמוע כל השיעור את הלחשושים מאחוריי, שחוץ מלהפריע לי להתרכז, עוררו בי חשק לקום באמצע השיעור ולשאול: "באמת? ככה אתם בוחרים להתנהג על סמך הנראות שלי?".
מקרה אחר היה מול חברה ללימודים שהזמינה אותי ללמוד אצלה בבית. היא התיישבה הכי רחוק ממני שאפשר, ואמרתי שלא נוכל ללמוד מכזה מרחק. שאלתי מה הבעיה והאם לא נוח לה שבאתי. למרות שהיא הזמינה אותי לבוא ללמוד, היא אמרה שהיא לא בעניין שלי ושהיא בכלל לא לסבית. מרוב מבוכה צחקתי, אמרתי לה שאני יודע שהיא גרה עם חבר שלה ושבכל מקרה היא לא הטעם שלי. אבל החוויה שוב ושוב חזרה על עצמה, שאני לא מתאים, שמפחדים ממני או שנמנעים ממני. ולמרות שהחוויה הזו היא שלהם, היא מלווה אותי.
ההתמודדות היומיומית מול אנשים שכבר לומדים איתי תקופה ולא מצליחים להסתגל אליי, הייתה קשה. לא קל לחזור עם התחושות האלו הביתה כל ערב. להמשיך לעבוד ולשמור על שגרת חיים, שבה אני נתקל.ת בקללות וגידופים לפחות פעמיים בשבוע, בהליכה למכולת או בחדר כושר. במלתחות של הנשים מישהי החליטה לצרוח עליי, על אף שעמדתי עם מגבת רק על החלק התחתון שלי - וברוך השם חזה יש לי - היא לא ראתה אותו, והתחילה לצעוק: "גבר!". לקח לי רגע להבין שהיא מצביעה עליי, עד שנהייתה המולה שאני במרכזה. ושוב צחקתי.
"הבנתי שהבעיה היא הרבה יותר שורשית"
הייתי חוזר הביתה עם ראש טרוד. איך יכול להיות שבשנות האלפיים א.נשים מתנהגים בבורות ואטימות שכזאת? זה לא הניח לי, אך למזלי ניחנתי בהומור וציניות. החלטתי להפסיק ללמוד ממש לקראת תקופת המבחנים האחרונה של השנה הראשונה. לא יכולתי להמשיך להיות במקום, שבכל יום שאני יוצא מהבית, הסביבה מתנגשת בי שוב ושוב. רציתי משפחה וילדים, אבל איך אני אחיה בשלום עם עצמי, כשאני לא עושה את המקסימום לשפר את העולם שאליו אני רוצה להביא אותם?
המחשבה הזו התחזקה מעוד ועוד א.נשים שלא "עברו חלק" בסביבה. מאז החטיבה דגלי הזהות שלי היה מונף בגאווה לעיני כל, הייתי סוג של יועץ לעניינים חברתיים של חברי הקרובים ושל כל מיני תלמידים, חברות בצבא ואפילו א.נשים בוגרים מלאי שאלות ופחד מהיומיום שלהם.ן. הבנתי שהבעיה היא הרבה יותר שורשית בחברה שבה אני חי. לא יכולתי להמשיך בשלי, החלטתי לקחת יוזמה ולצאת לדרך אחרת. הנפתי על דגלי אמונתי וכוחי את ההפצה לחינוך והכרה בייחודיות שלנו כא.נשים שונים, לעיתים אף מאוד.
במהלך השנים באמת הפקתי הרבה אירועים ושיתופי פעולה עם ארגוני זכויות וקידום שוויון חברתי, ובעצם כל מה שיכולתי בכדי לקבל כלים לבנות דרך חינוך קהילתי שמתחיל בדוגמא האישית שלי. החלום הזה לא נעלם לרגע, והשאיפה לחזור ללמוד משפטים רק נהייתה יותר מוצדקת עם הזמן. לפני שנה נתקלתי בפרויקט המלגות של עמותת מעברים, והרגשתי שנולדה לה הזדמנות. החלטתי לגשת למלגה שנה אחרי, והנה הגיע הרגע. השנה ניגשתי לראיון מלא התרגשות ואמונה בקהילה, שאני גם חלק ממנה.
>> הטיפול החדשני שמגדיל את איבר המין ללא כאב
>> רווקים גאים: "לא בא לי לחלוק את חיי עם מישהו"
כמעט 18 שנה שאני אקטיביסט.ית, והנה אני מרגיש.ה שהקהילה גם לוקחת אחריות ודואגת לחברות ולחברים שלה. אני גאה בקהילה שאנחנו חיים בה, רובנו קוראים לה החברה הישראלית. הפרויקט הזה נותן תקווה לפתיחת אפשרויות לחלקנו שמעולם לא חשבו על לימודים, וגם לאלו שדווקא כן חלמו. השנה חלק מהמלגות מגיעות דרך גיוס ההמונים, תחשבו איזו גאווה זו תהיה לראות שתרומה קטנה עושה שינוי כל כך גדול.
לתרומות לחצו כאן