בחודש אחד בלבד אירעו בישראל שלושה מקרי אלימות חריפים נגד להט"בים. במקרה הראשון שני נערים הומואים ערבים הותקפו בנמל יפו על ידי קבוצה גדולה של צעירים. כשנשאלו התוקפים מדוע עשו זאת ענו בלי היסוס ש"אצל הערבים אין הומואים ואם יש אז הורגים אותם מיד". 

במקרה השני סיפר אריק קולוסוב שבן זוגו והוא הותקפו בקאנטרי גורן גולדשטיין בתל אביב על ידי שני מבלים שלא אהבו את "הספידו והעגיל", והמקרה השלישי אירע בשבוע שעבר בחוף בית ינאי, שם גבר היכה את יונתן אבינועם בצלעות בעזרת אבן, לאחר שהשניים הביעו חיבה על ידי, שימו לב, חיבוק. בשני המקרים האחרונים הוגשה תלונה במשטרה, וקולוסוב הגדיל לעשות והגיש תביעה נגד עיריית ת"א שמפעילה את הקאנטרי. מה משותף לכל התוקפים אתם תוהים? ובכן, הם ערבים.

אני לא יכול לומר שאני מופתע מפשעי השנאה האלה. אחרי שיצאתי מהארון בגיל 16, הרגשתי מבולבל, חסר תמיכה ובעיקר לבד. כהומו ערבי לא היה לי עם מי לדבר או את מי לשתף בחוויות ובקשיים. מאז שאני זוכר את עצמי חוויתי על בשרי הומופוביה, אפילו מהאנשים הקרובים לי ביותר. אמירות כמו "תחזק את הבורג!" ו"אצלנו אין הומואים" היו שגרתיות, והן גרמו לי ייסורים רבים ומנעו ממני לחיות בשלום עם מי שאני באמת. הן לא תמיד היו מכוונות, הרי אצלנו אין הומואים, אז למה שמישהו בכלל יחשוד? אבל זה תמיד פגע והצלקת כאן כדי להישאר. 

את החברה הערבית בישראל פוקדת בתקופה האחרונה סערה להט"בית שמסרבת לדעוך. היא התחילה לאחר מותה הטראגי של מיה חדאד, פעילה טרנסית מוכרת, המשיכה להכות גלים לאחר מותו של האמן איימן ספייה וגעשה בחוזקה לאחר שחברת הטחינה אל ארז הודיעה כי בכוונתה לתרום חלק מרווחיה לטובת הקמת קו סיוע ללהט"בים ערבים, בשיתוף האגודה למען הלהט"ב בישראל, ובכך הפכה לחברה הראשונה בבעלות ערבית שעושה זאת. מיד לאחר אירועים אלו, החלו לצוף אירועי תקיפה של להט"בים על ידי צעירים ערבים, וזה לא במקרה. 

לראשונה מזה שנים נאלצת החברה הערבית להתעמת עם המציאות הלהט"בית שקיימת בתוכה. אממה, לא כולם רואים את זה בעין יפה, בלשון המעטה. הצורך בקו חם שיתן מענה ללהט"בים ערבים הגיע מיד בדמות מתקפה להט"בפובית מטורפת נגד קהילת הלהט"ב, חברת טחינה אל ארז והעומדת בראשה, ג'וליה זהר. למתקפה העממית חסרת הרסן הזו הצטרפו לא מעט אנשי ציבור, בעיקר דתיים, שחיפשו לתפוס טרמפ על גל השנאה.  

חברי מפלגת רע"ם, בראשם ח"כ מנסור עבאס, אמרו כי החברה הערבית היא חברה שמרנית שלא מקבלת את הנושאים הללו, ובתזמון קוסמי, עלתה באותם ימים להצבעה בכנסת הצעת החוק האוסרת על טיפולי המרה, ששיקפה באופן מושלם את המחלוקות בנושא בתוך הציבור הערבי. באופן היסטורי, התייצב יו"ר הרשימה המשותפת ח"כ איימן עודה יחד עם שניים מחבריו בחד"ש מאחורי החוק. 

מנצור עבאס (צילום: נועם ריבקין פנטון, פלאש 90)
בעד טיפולי המרה, גם לקטינים. מנסור עבאס | צילום: נועם ריבקין פנטון, פלאש 90

למרות זאת, ועל אף המתקפה שאנשי חד"ש ספגו מהלהט"בפובים בחברה הערבית, הם עדיין נמנעים מלהתייחס ישירות לנושא. למעט ראיונות ספורים שהעניק ח"כ עודה לתקשורת הערבית בנושא הלהט"ב, מרבית נבחרי ונבחרות הציבור הערביים ממשיכים להתעלם באופן מגמתי מהעלייה המדאיגה באלימות הלהט"בפובית שיוצאת מהחברה הערבית. 

נשאלת השאלה הפשוטה: מדוע? מדוע משתתקים נבחרי הציבור הערבים אל מול גל השנאה נגד קהילת הלהט"ב? האם לא הגיע הזמן להציף את הסוגיה ולדון בה ברבים? האם מפלגת חד"ש, לצורך העניין, שמונה חמישה מנדטים מתוך הרשימה המשותפת ומייצגת ציבור ערבי ליברלי חילוני עד כדי כך מפחדת ממפלגת רעם והבייס הרגרסיבי שלה? 

ומה בנוגע למפלגתו של אחמד טיבי, שנאם בשנת 2009 בגנות הפיגוע בבר נוער והפציר בחברה הישראלית "לעשות חשבון נפש בשל השנאה כלפי האחר, כל אחר, כולל הלהט"ב". מדוע הביקורת החריפה הזו דועכת כאשר מדובר בלהט"בפוביה ערבית שמסכנת בראש ובראשונה את חברי וחברות קהילת הלהט"ב הערבים? מה עם חברתו, ח"כ סונדוס סאלח, שאמרה בנאום הבכורה שלה שהיא "איננה מבינה כיצד חורצים גורלות של אנשים על סמך לאום, דת, מגדר ונטייה מינית". 

אחמד טיבי (צילום: Hadas Parush/Flash90, פלאש 90)
הפציר בחברה הישראלית לחשבון נפש. אחמד טיבי | צילום: Hadas Parush/Flash90, פלאש 90

ובל נשכח את מפלגת בל"ד, שהתנצלה על ההיעדרות שלה מההצבעה החשובה בהודעה שהוציאה לתקשורת הערבית. "טעינו כאשר קיבלנו את קביעת הרוב מצד תע"ל והתנועה האיסלאמית", נכתב בהודעה, "היעדרות המפלגה לא נובעת מהתנגדות לקהילת הלהט"ב, אלא מהבנה שהחוק המדובר עוסק בסוגייה פנים יהודית וכי מפלגת בל"ד מתנגדת לאפליה". 

בואו נניח שקיבלנו בהבנה את הטענה שסוגיית טיפולי ההמרה לא כל כך קיימת בחברה הערבית, על אף שאין לדעת, הרי אין שום שיח רציני בנושא. אבל עכשיו לנבחרי ונבחרות הציבור הערביים ישנה הזדמנות היסטורית להביע סולידריות עם קהילת הלהט"ב הערבית ולהוקיע את האלימות נגדה, אז מדוע אז הם לא עושים זאת? למה הם ממשיכים להתעלם מההשלכות של האמירות הלהט"בפוביות והמזעזעות של חבריהם לרשימה מהתנועה האיסלאמית? 

הרי היה זה ח"כ עבאס שאמר בראיון לתקשורת הערבית ש"נושא הלהט"ב מהווה איום על המשפחה הערבית ושיו"ר המשותפת חייב לציבור הערבי התנצלות". חברו למפלגה, ח"כ וליד טאהא הגדיל ואמר בראיון לתוכנית הרדיו של קלמן ליברמן כי "תופעת ההומואים כמעט ולא קיימת בחברה הערבית, ואם היא קיימת אז זה בממדים מעטים מאוד ואפילו אלו הסובלים מהבעיה הזו לא ממהרים להזדהות איתה". 

וליד טאהא (צילום: Hadas Parush/Flash90, פלאש 90)
"תופעת ההומואים כמעט ולא קיימת בחברה הערבית". וליד טאהא | צילום: Hadas Parush/Flash90, פלאש 90

ובתכלס? טאהא צודק. הסיבה לכך שלהט"בים ערבים לא ממהרים להזדהות עם קהילת הלהט"ב נובעת בראש ובראשונה מהחשש הכבד מהתגובה של הסביבה. כשלהט"בפוביה מקבלת גיבוי מנבחרי ציבור ערביים וזוכה להתעלמות כמעט מוחלטת מהתקשורת, אין זה פלא שלהט"בים ערבים ממשיכים לחיות בארון בצל הפחד וההסתרה, כפי שהשוויץ בגאווה ח"כ טאהא בראיון ברדיו, בעברית. 

הגיע הזמן להעמיד את האסלאמיסטים במקומם, לדרוש מנבחרי הציבור בכלל והערביים בפרט להביע עמדה נחרצת בנושא. את אותה דרישה צריך להעלות כלפי התקשורת הערבית והישראלית. התקשורת הערבית צריכה להבין שהיא איננה יכולה להתעלם יותר מהלהט"ב, וזו הישראלית חייבת להפסיק להבליג כשלהט"בופוביה מרימה ראשה מצידם של נבחרי ציבור ערביים, כשם שלא הייתה מתעלמת אם היה מדובר במנהיג ציבור דתי יהודי. יותר מכך, חייבים ולהתחיל לדבר על מיניות, מגדר ולהט"ב בכל ממסד חינוכי בישראל, ללא הבדל דת, גזע ומין, אחרת לא יעבור זמן רב עד שתקיפות אלימות מצד צעירים ערבים יהיו כל כך שגרתיות, שלא יהיה מי שיסקר אותן. 

מוחמד זועבי (צילום: מוחמד זועבי, פרטי)
צילום: מוחמד זועבי, פרטי

*מוחמד זועבי, בן 22, הוא פעיל להט"ב