>> לקבוצה של mako גאווה בפייסבוק כבר הצטרפתם?
ביטויים כאלה אינם זרים לנו. "מדובר בתהליך, החברה עברה שינוי גדול מאד בשנים האחרונות, תנו לה זמן" - כמה פעמים שמענו התבטאויות מעין אלה? פעמים רבות כשיש גילוי של להט"בפוביה או מאבק בה אז מיד, כמעין תגובה פבלובית, יהיו מי שיסנגרו "לא חייבים לצעוק על כל שטות, דברים משתנים לאט". בואו נעצור רגע ונפרק את זה לגורמים, במיוחד לנוכח התחושה הקהילתית שבשנה האחרונה משבר רודף משבר. מהי התועלת בציפייה לגלות "אורך רוח" נוכח גילויי להט"בופוביה? האם סייעה לנו בעבר ובעיקר, מה האלטרנטיבה?
בעשרות השנים האחרונות חלו תמורות עצומות ביחס כלפי קהילת הלהט"ב. על עצם השינוי אין מחלוקת, אבל השאלה שעלינו לשאול את עצמנו היא ממה נובע אותו שינוי מיוחל? מה קרה דווקא בעשרות השנים האחרונות? האם נבע משקידה על השמרים, או שמא נהפוכו? מה לא היה לפני והשתנה? התשובה בעיקרה היא המאבק הגאה.
המפץ הגדול אירע במרד סטנוול בניו יורק לפני כ-45 שנים, אז הפכו הלהט"בים מציבור מבולבל, שקוף ונטול הקשר לקהילה בעלת תודעה, ערכים, תובנות על דיכוי משותף, ומכאן על מאבק משותף. הפכנו לקהילה גאה. הגאווה הזו פרצה ודרשה את המגיע לנו ומאז, לבנה אחר לבנה, מפרק המאבק הזה חומות של להט"בופוביה. אחיזתו של הדיכוי ההטרונורמטיבי נחלשה ישירות ביחס להתמדה במאבק.
אם לא נספר, זה לא ייגמר
ללהט"בופוביה צורות רבות, חוקיות וחברתיות. כל צעד כנגדה, קידם ומקדם אותנו במעט לעבר המטרה - למגר אותה, להקטינה ככל האפשר. כשיש מאבק כנגד חוק הומופובי או בעד חוק פרו-להט"בי, כשיש מאבק כנגד אלימות טרנספובית, כנגד ביזוי ביסקסואלים, כנגד אפליית לסביות - זהו מאבק שלנו, של כל הקהילה הגאה על כל רבדיה. הצלחתו של מאבק כזה מקדמת את כולנו.
כל צמצום של גילוי להט"בופובי משפר את מצבנו. חברה בה זהות להט"בית לא תשמש מקור ללעג ולבוז היא חברה בה לא יפלו וידכאו להט"בים ולא יפעילו כנגדנו גילויי אלימות והסתה. קיים קשר גורדי בל ינותק בין "הומופוביה רכה" כביכול לבין "הומופוביה קשה". לכן לא מדובר רק בחוקים הגדולים, כי אלוהים נמצא בפרטים הקטנים. כל מיגור של ביטוי הומופובי במקום העבודה, ברחוב, במשפחה בתקשורת, יגרום לעוד הומו להרגיש יותר חופשי ולעוד רגל לצאת מהארון. איך נגרום לזה להתרחש? נגיב ונפעל. על כל בדל של הומופוביה. כי אם אנחנו לא נעשה זאת, איש לא יעשה זאת עבורנו.
בואו נהיה אקטיביים, נאבק, לא נחשוש ולא נתבייש לדרוש סביבה נקיה מהומופוביה בכל זמן, בכל מקום ובכל הרבדים. גם ובפרט כשמנסים לרפות את ידינו בנוסח "זה לא כזה נורא, די עם הלוחמנות המיותרת". כי מה שמיותר כאן זו ההומופוביה ולא המאבק הנחוש למיגורה. בכל פעם שאיש ציבור מתבטא בטרנספוביה, עלינו להפגין נגדו, למחות, לצעוק, לכתוב, לטקבק, להסביר מה לא בסדר כאן. להבהיר שזה יוצר ומשמר את החברה הטרנספובית שמכניסה אותנו לארון ונותנת לגיטימציה לרמיסתנו ואף לאלימות כלפינו.
אם לא נוביל, נובל
אנחנו יודעים שיש להט"בופוביה בחברה, אנחנו יודעים שאנחנו רוצים למזער אותה וכן, אנחנו יודעים איך לעשות זאת. יש לנו את ההיסטוריה הגאה ללמוד ממנה, גם פה בישראל. רוצים דוגמאות? אם אחרי שהנשיא וייצמן לעג להומואים בנאומו בבית הספר הריאלי בשנות ה-90 לא הייתה יוצאת הקהילה במחאה ומפגינה מולו בסיסמה נחרצת "וייצמן תתבייש לא רוצים נשיא טיפש" - כבוד הנשיא בוודאי שלא היה מתנצל. כך קרה גם עם מאיר אריאל, אפרים שמיר, אנסטסיה מיכאלי והדוגמאות עוד רבות. המשותף להן - הרתעה של ההומופוב הבא.
נכון, הומופובים אידיאולוגים לא יירתעו כל כך מהר וימשיכו בהסתה, אבל רבים מהסטרייטים פשוט זקוקים להכוונה גאה מאיתנו, מה הם לא עושים בסדר. במקרה זה, הפסיביות עומדת לנו לרועץ. אנחנו חייבים להיות אקטיבים - ליזום, להבהיר, למחות ובעיקר לא לתת לשום גילוי להט"בופובי לעבור לסדר היום. ההיסטוריה הגאה לימדה אותנו שאם לא נוביל אותה, היא תוביל אותנו.
רוצים דוגמה מוחשית ועדכנית יותר? ההטבות בנקודות המס לזוגות מהקהילה. מישהו חושב שרשות המסים הייתה מחליטה עצמאית להכיל אותן גם עלינו, לולא המאבק וה"רעש" בנושא ואפילו שהחוק לא עבר? מה היה קורה לו פשוט היינו נותנים לשיירה לעבור על גבנו? ומה יקרה אם לא נבהיר לרשויות החוק שגופה של טרנסג'נדרית איננו הפקר או בדיחה? איך קרה שבמשך חודשים משבר הוריי הפונדקאות בתאילנד נמשך, ואילו תוך זמן קצר לאחר תחילת המאבק הציבורי בנושא והאיום בהפגנות מול ביתו של שר הפנים, נמצאה חיש קל הדרך לפתרון? המסקנה היא אחת: רק במאבק נחוש נשנה.
לכו להרתיע
מה זה אומר? בראש ובראשונה להגיע להפגנה כשיש שעת חירום קהילתית, כי נוכחנו לגלות פעם אחר פעם שבלי לחץ - זה לא יקרה. נבצר ממך להגיע להפגנה כשהיא מתקיימת? בחר דרכי פעולה אחרים בינתיים, לא חסר. לא כל אחד יכול להתמסר לאקטיביזם חברתי מתמשך וזה לגיטימי, אבל זה לא אומר שאין מה לעשות. אם אתה לא אקטיביסט, אז לפחות תהיה אקטיבי: כתוב פוסט בפייסבוק, עשה לייק, טקבק, שתף כתבות וסטטוסים, כתוב לעיתונאים, בלוגרים או לחברי כנסת, דבר על הנושא עם סביבתך, הסבר, תהיה שגריר גאה. שמעת הומופוב שמתנגד? אל תיתן לזה לעבור לך בין הרגליים. מישהו שומע את ההומופוב הזה, משתכנע, וחושב שזה לגיטימי לשנוא הומואים, להפלות ולבזות אותנו. תקבע אתה את הטון.
צריך לירות לכל הכיוונים ולא רק בעתות משבר, אלא באופן רציף. אני לא מציע לזרוק חכה לים ההומופוביה, אלא לזרוק רשתות. רק כך נתפוס את החלק הארי של הלהט"בופוביה, נבער אותה וניצור ללהט"בים חברה בטוחה ונעימה יותר. בואו נהיה אקטיביים בעלי תודעה קהילתית גבוהה, ובכך נדע לתרום למאבק הגאה, ולו במעט, ואף על בסיס קבוע, באופן הנכון והאפשרי לכל אחת ואחד מאיתנו. כי כל תגובה וצעד, ולו הקטנים ביותר, משפיעים בסופו של דבר על התפוררות חומת הלהט"בופוביה. צעד קטן לאקטיבי, צעד גדול לקהילה הגאה.
אורי שמילוביץ היה פעיל כשבע שנים בעמותת הפורום החיפאי, מתוכן ארבע שנים כחבר בועד המנהל ושנה אחת כיושב ראש. בשנת 2008 הפיק את מצעד הגאווה בחיפה ובעקבות פעילותו מול העירייה, היא לראשונה תמכה כלכלית במצעד.