ג'יימס פרנקו כבר הגדיר את עצמו בעבר "הומו באמנות, סטרייט בחיים", כנראה ההגדרה הכי פלצנית ל"סטרייט בהתנהגות", קונספט שלמדנו לחבב בכל מיני פלטפורמות היכרויות שאנחנו מסתירים מהבוסים שלנו מתחת לשולחן במשרד. מוקדם יותר השנה, השחקן/במאי/סופר הגדיל לעשות וריאיין את עצמו – ג'יימס פרנקו הגיי שוחח עם ג'יימס פרנקו הסטרייט. בראיון ההוא, הסביר פרנקו שהקטלוג "הומו" יוחס פעם למי שהפגין התנהגות נשית, ולא היה קשור למנהג מיני, לכן בעצם גם הוא הומו. אחלה, תודה על שיעור ההיסטוריה, אבל איך זה קשור לספר השירים החדש שאתה מוכר לנו? בסוף השבוע הקרוב יצא לאור ספר השירים השני של פרנקו – Straight James / Gay James, פיתוח של הרעיון אותו הציג כבר אז.
פרנקו הולך כבר שנים על הגבול הדק שבין מיניות לשואו. הוא לא מהסס להצטלם מחובק עם חברים בעירום, או לביים סרטים שעוסקים בהיסטוריה של קולנוע הומוסקסואלי מחתרתי. אין בזה שום פסול, והלוואי שעוד סטרייטים יפסיקו להירתע מנושאים להט"ביים ביצירה שלהם, במקום להתדפק על הדלתות המטאפוריות של הקהילה רק כשהם ממש רעבים לאוסקר, כי אנחנו תיכף בשנת 2016 ולא צריך להיות משהו מסעיר ונועז בשילוב דמויות להט"ביות בהפקות הוליוודיות גדולות.
אז למה ג'יימס פרנקו בכל זאת מרגיז? קודם כל, בגלל הטיזינג. פרנקו מפלרטט עם הקהילה, אך מסרב לשייך את עצמו אליה. נוגע, ובורח. משתתף בפרויקטים ראויים, מרגשים, חשובים אפילו, ושניה לאחר מכן מככב בקומדיות חבר'ה גנריות, עם ארומה קלה של שוביניזם. אבל יותר מכל, מעצבן שנראה שפרנקו פשוט עף על ההייפ שהוא בעצמו מייצר. זה מאיר את כל הפעילות שלו, חשובה ולגיטימית ככל שתהיה, באור פחות מחמיא, ואתם יודעים איך זה שחקנים – הם יודעים יפה מאוד איזו תאורה הכי מתאימה להם. פרנקו הוא הראשון להזין את חרושת השמועות עליו עצמו, והראשון להודות בפרובוקציות שהוא מייצר, אבל תמיד גם מסתייג: אני לא הומו, אני פשוט אמן וזה אומר שאני הומו.
עוד בגאווה:
ללכת עם, להרגיש בלי
הבה נעשה פה קצת סדר: עבור פרנקו, האמנות בעצמה היא המעשה ההומואי, החריג מבחינה חברתית, המוקצה, ובגלל זה הוא, על אף סטרייטיוּתו, יכול לתבוע בעלות על ההומואיוּת. מצד אחד, יש משהו כמעט מעצים בהצהרה הזאת. הנה, הפכה ההומואיות למותג נחשק, וגם סלב מוערך ומתוגמל כמו פרנקו רוצה להתיז על עצמו קצת או דה-מתחנגל. אבל ההתחזקות הכלכלית והפוליטית של להט"בים ברחבי העולם, וכן הנראוּת ההולכת וגוברת שלהם בכל סוגי המדיה מתורגמות גורמות גם לזה שאנשים רוצים ללכת עם ולהרגיש בלי; ליהנות מהחתרנות והתעוזה שעדיין משויכות ליוצרים להט"בים, בלי באמת "להתלכלך" בדברים מבאסים כמו לפעול לשילוב טרנסג'נדרים בכוח העבודה או סתם להסביר להורים שלך שמין אנאלי עם גברים לא מוביל בהכרח לאיידס. פרנקו הוא רק מקרה מייצג של תופעה שלמה - משמחת מצד אחד כי היא מוכיחה שהפכנו לכוח, ובמקביל מבאסת, כי היא מעידה שהפכנו לטרנד.
יש משהו מעט מצומצם בזה שקהילה שלמה מתאגדת, לכאורה, אך ורק בגלל שהחברים בה הם בעלי נטיה מינית או שיוך מגדרי מסוים. לא יודע, הייתי מעדיף שהיו מזהים אותי מיידית, למשל, עם ציבור החתיכים התל-אביביים, אבל הגנטיקה (וחיבה לכל דבר מטוגן) פחות התחברה לקונספט, ואני עובד עם מה שיש, שגם הוא – לא רע בכלל. הנקודה היא, שהרווחתי ביושר את השיוך ההומוסקסואלי שלי ואת הזכות לעוף עליו, כרצוני. עם כל הרצון הטוב, ג'יימס פרנקו עדיין לא שם. להט"ביות היא לא מושג נטול הקשר והיא לא ז'אנר אמנותי. התפיסה של פרנקו נראית אולי הכי מתקדמת וליברלית – הנה, אפילו לא צריך להיות הומו כדי להיקרא הומו, הידד – אבל בפועל היא מתאמצת ואפילו טיפה מתנשאת. הגענו מזמן למצב בו אנחנו יכולים לדבר בשם עצמנו. ספק אם אנחנו זקוקים עדיין למושיע על סוס לבן, שיגיד לנו איך עושה הומו.