"אני רוצה שתפגוש את ההורים שלי", אמרתָ לי, והשפה העליונה שלך קפצה קצת כמו תמיד כשאתה מתרגש. "באמת?! הגיע הזמן!! אל תדאג, אני טוב עם הורים, הם תמיד מתאהבים בי", הרגעתי אותך. "אני לא דואג. אני לא דואג בכלל", ענית לי בדאגה.

אז בשבת נכנסנו לאוטו ונסענו להורים שלך. לאורך כל הנסיעה שתקת. הידיים שלך רעדו על ההגה. לא עברת את ה-60 קמ"ש אפילו בכביש החוף, כאילו רצית שהנסיעה תימשך לנצח, ושאף פעם לא נגיע. ברדיו שלמה שר על גבר הולך לאיבוד, וזה הזכיר לי אותך. פתחתי חלון ואתה מיד סגרת. תמיד אהבת חלונות סגורים, אהובי. המשכנו בנסיעה - אני מביט בנוף החולף, ואתה עם השפה העליונה הקופצת שלך.

ואז נכנסנו ליישוב. התפתלנו בכבישים לא סלולים, עצרת את הרכב, שיחררת את החגורה ואמרת - "הגענו". יצאנו אל שביל עפר וצעדנו בשתיקה עד שהגענו אל שער מתכת ירוק מתקלף. פתחת אותו, והוא חרק בצליל אנושי כל כך שהייתי מוכן להישבע שהוא בוכה. הובלת אותי בין מדשאות ירוקות ואיקליפטוסים כבדים, לא ממש בטוח בדרך, מתלבט בין ימינה או שמאלה. עבר הרבה זמן מאז שביקרת אותם.

החתונה של נעם חורב​​ (צילום: דוברות הטכניון)
נעם ובן זוגו ביום חתונתם | צילום: דוברות הטכניון

ואז הגענו אליהם. הם חיכו לנו שם, זה לצד זו. בתנועה מרומזת הצבעת עליהם ולחשת, "תכיר, ההורים שלי". הינהנתי וחייכתי. התיישבנו על ספסל, מנסים להתעלם מהשתיקה המביכה. "ככה זה במפגש ראשון עם הורים", קרצת לי.

"אתה יודע, כשהייתי קטן היינו נוסעים לתל אביב, אני והם", חייכת לעברם, כאילו מחכה לאישור. "אני זוכר את הסובארו הישנה שלהם. תמיד בדרך היינו עוצרים בדוכן של המלבי הכי טעים ביפו. הייתי מבקש שישימו לי מלא-מלא סירופ אדום, קצת קוקוס, קצת בוטנים ובלי קינמון. זה היה הקטע המשפחתי שלנו", סיפרת בנוסטלגיה. חייכתי והשענתי עליך את הראש.

"אל תדאגו, יש לו משפחה עכשיו. אני המשפחה שלו"

השמש יצאה וזרקה רצועות אור דקות על ההורים שלך. הם היו שקטים כל כך עם פני האבן שלהם. רק האותיות השחורות שנחקקו בסלע היו נוכחות כל כך, כאילו מתחננות בפניי לספר להם עליך.

אז עצמתי עיניים והתחלתי לספר להם בשקט על הילד שהם גידלו. הילד שהם לא ראו כל כך הרבה זמן. סיפרתי להם על האדם שהפכת להיות. על הלב הטוב שלך, ועל העיניים הטובות שלך, ועל הידיים הטובות שלך, ושכבר לא מוצאים היום אנשים כמוך. סיפרתי להם על השפה הקופצת שלך, על כמה אתה מצליח בקריירה, על זה שכולם מתאהבים בך, ואיך תמיד כשאתה משתכר – אתה מדבר עליהם, כי רק ככה אתה מסוגל. סיפרתי להם איך הכרנו ואיך התאהבתי בך. והם הקשיבו בלי לשאול שאלות, רק מדי פעם חייכו תחת שמיכת השיש כמו הורים גאים. אני מוכן להישבע שראיתי את אבא שלך מזיל דמעה.

"אל תדאגו", לחשתי להם. "יש לו משפחה עכשיו. אני המשפחה שלו".

נעם חורב (צילום: דוברות הטכניון, יחסי ציבור)
"סיפרתי להם איך הכרנו ואיך התאהבתי בך" | צילום: דוברות הטכניון, יחסי ציבור

השמש החלה לשקוע על חלקת האלוהים הקטנה. הרוח פיזרה עלים ושתיקות. קמנו מהספסל, מתחנו שרירים, התנערנו, נעמדנו מול ההורים שלך ונפרדנו מהם לשלום. הבטחנו להם שנבוא לבקר שוב. הם הגניבו אלינו מבט מבין האדניות הצמאות, וכמו התחננו: "בבקשה תישארו, הרבה זמן לא ביקר פה אף אחד".

בדרך לאוטו אמא שלי התקשרה, היא שאלה איפה אנחנו ומה קורה, ואז צרחה לי למסור לך שאתה חנטריש כי מה פתאום אתה לא מתקשר, הם כבר מתגעגעים, ומה המידה שלך בחולצות כי היא היתה בקניון ולא ידעה מה לקנות לך, וחוצמזה הבטחת שתבוא לסדר להם את המחשב.

בנסיעה חזרה הביתה פתחת את החלונות, אהובי, נתת לרוח להיכנס, ואז פתאום עצרת בצד הדרך ואמרת לי, "חכה פה". אחרי כמה דקות חזרת עם שתי שקיות. ישבנו באוטו, קרעת את השקיות והגשת לי מלבי עם מלא-מלא סירופ אדום, קצת קוקוס, קצת בוטנים ובלי קינמון.

"בתיאבון", חייכת אליי וטרפת את המלבי בכפית פלסטיק. "דרך אגב, צדקת. אתה באמת טוב עם הורים. הם התאהבו בך", אמרת, והשפה העליונה שלך קפצה קצת.

הטקסט מתוך ספר חדש של נעם חורב שייצא לאור בקרוב.