קראתי בעיון רב את הטור של צח יוקד לבתו בת ה-11, בו הוא עוסק בחוצפה, מבלי לחוש בחוסר נוחות, במיניות של ילדות המתחילות את גיל ההתבגרות שלהן. בקריצה מסוימת, מנסה יוקד לתרץ את הלהט"בופוביה הליברלית הפרטית שלו. בשורה התחתונה, יוקד טען כי לא הגיוני שארבע מתוך חמש חברותיה של בתו מזדהות על הקשת הלהט"בית. טענות מסוג זה פוגעות בבטן הרכה של המאבק הלהט"בי להכרה, צדק ושוויון, כיוון שהן שוללות זכותם של בני ובנות נוער לתהליך בניית זהות עצמית, ובאותה עת מבקש מאיתנו, קהילת הלהט"ב, להצטמצם רק למה שניתן לעיכול במבט ההטרוסקסואלי.
אכן, בקריאה ראשונה אפשר בקלות ליפול למלכודת הפשוטה של זעקות הלהט"בופוביה כחלק מ"פוליטיקת האבל", כדוגמת "אני מקבל להט"ב, אבל למה לצעוד ברחובות". בקריאה שנייה, הטור מעורר תחושות מעורבות. מצד אחד, אנחנו עדיין מקבלים מנה גדושה של דחייה, אבל מצד שני, בין השורות אפשר לזהות תהליך של פרידה מעולם ישן וכובל, שלימד אותנו שיש נכון ולא נכון, מותר ואסור, וקבלה של עולם חדש, בו הדור הצעיר מנווט למקום אחר, מקום של גילוי והשלמה ולא רואה בזהות מגדרית או מינית טרנד חולף.
מאז שאנחנו ילדים וילדות מלמדים אותנו איך צריך לנהוג. איך צריך ומה מותר לבנים ואיך צריך ומה אסור לבנות. אותה סדרת חינוך שעברנו מכתיבה את האופן שבו אנחנו ממשיכים ללמד, מבלי לשים לב, גם את הדורות הבאים. יש זכרונות, התנהגויות או טקסים, שמי שהם טובים לו ישמור עליהם, אבל מבחינת איכות החיים של הילדים והילדות שלנו, כדאי לנו לשחרר את התפיסות הישנות, לפחות את אלו הכובלות אותנו. אנחנו עם הפנים קדימה.
כבוד האדם הוא זכות בסיסית, שחובה עלינו לשמר. אנחנו לומדים ולומדות שמגדר הוא הבנייה חברתית והחובה שלנו, בתור בני ובנות אדם, לכבד כל אחד באשר הוא. ילדים וילדות לומדים שהם יכולים לשחק ולבחון את עצמם על הרצפים השונים שהמגדר מאפשר להם, או לבחור בכלל לא לקחת חלק במשחקי המגדר. ילדים וילדות יכולות לסקרן את עצמם עם מחשבות ופנטזיות על המשיכה המינית והרומנטית שלהם. היום הם לא מתלבטים ומתחבטים בכאב כמו שאנחנו היינו בעבר - הם בוחנים את הגבולות שלהם, ובכך בונים את דרכם אל ה"אני" האותנטי שלהם.
ערעור על חוקי המגדר הנוקשים שאנחנו גדלנו עליהם מאפשר לדור שלם לבנות ביטחון, להכיל את האחר וגם לשאוף לחברה צודקת יותר ואלימה פחות. אם יתאפשר לנו לבחון את עצמנו ובסביבה שלנו יש מבוגר אחראי, תחושת הביטחון שלנו תעלה ונהפוך לאנשים שמחים ובריאים יותר.
את הטור שלו סיים יוקד בחיבתו לסטטיסטיקה. מבחינתו, נראה לו לא הגיוני שארבע מתוך חמש החברות של בתו הן על הקשת הלהט"בית. אלא שהוא טועה, משום שהסטטיסטיקה מציגה לנו רק פן אחד ממה שקורה באמת - הסטטיסטיקה בודקת את מה שגלוי ונמצא על פני השטח, את מה שאנשים מוכנים להודות בו.
דורות של להט"ב גדלו וגדלים עם הצורך והכפייה להסתיר את עצמם, בעוד חוקי מגדר נוקשים לא אפשרו לחקור את המנעד העשיר הקיים. התנועה הלהט"בית מאפשרת לאוכלוסיה הכללית לקבל את העובדה שחברי וחברות הקהילה הגאה נמצאים בכל מקום. הם לא אופנה חולפת, אלא קשת רחבה של אנושיות מתפרצת. אולי ליוקד זה נראה חדש או חריג, אבל אנחנו היינו כאן כל הזמן, גם אם מתחת לפני השטח. הזמנים משתנים. המאבק העיקש מאפשר לנו היום יותר מתמיד להיות בטוחים בעצמנו ולחשוש לגורלינו פחות. כשאנחנו בטוחים בעצמנו, דורות חדשים גדלים לעולם שמאפשר יותר חקירה ואותנטיות ופחות הסתרה וארון.
משה חג'ג' הוא סמנכ"ל חושן – ארגון החינוך וההסברה של הקהילה הגאה בישראל