הסרט הגאה שמצליח להימנע מהמלכודת של רוב סרטי ההמשך

שלוש שנים חלפו מאז אירועי הסרט הראשון "מסקרפונה", שנחשב ללהיט שזכה להצלחה בזמן הקורונה. הקולנוע האיטלקי העכשווי נוטה להתעלם מדור המילניום (דור ה-Y), אותם בני שלושים ומשהו הלכודים בין דור האיקס (X) המשברי לדור הזי (Z) הכובש, ואולם, סרט ההמשך של אלסנדרו גווידה, מהווה חריג מרענן בנוף הקולנועי האיטלקי, בהציעו מבט כן ואמפתי על חייהם הרגשיים של צעירים להט"בים ברומא של היום.

אנטוניו (ג'יאנקרלו קומארה) הפך לקונדיטור מצליח, כוכב רשתות חברתיות שמקדיש את כל זמנו לעבודה, וורקהוליק קלאסי שבורח מרגשותיו אל תוך קצפת ומרנג, ועדיין נושא את צלקות מות חברו דניס ומתקשה ליצור קשרים רומנטיים יציבים. לוקה (ג'יאנמרקו סאורינו), מנגד, מצא נחמה בזרועותיו של טנקרדי (אנדראה פואורטו), מדריך בבית מחסה לנוער להט"בי שבו הוא עובד שעזר לו לעבור תקופה קשה בחייו. המפגש המחודש ביניהם מעורר שאלות כואבות: האם אפשר לחזור לאהבה שהייתה? האם מאהבה יכולה לצמוח חברות?.

סרט ההמשך מעורר שאלות אלו כשהוא מתמקד במפגש המחודש בין אנטוניו ללוקה, אהבתו הישנה, שעזב את המאפייה המשפחתית, ומעורר באנטוניו את הרצון לכבוש מחדש את שאבד. הסרט מציג ניגוד חד בין הצלחתו המקצועית של אנטוניו לבין הריקנות הרגשית שלו. העוגות המושלמות שהוא יוצר הן לכאורה מטאפורה לחייו: יפים מבחוץ, מתוקים על פני השטח, אך חסרי החום האנושי האמיתי.

זוהי ביקורת עדינה על תרבות הוורקהוליזם של דור המילניום, שמוצאים עצמם מצליחים מקצועית אך אבודים רגשית. בניגוד לסרט הראשון שעסק בגילוי עצמי ובחיפוש זהות מינית, "מסקרפונה 2" ממשיך להתמקד בשאלות בוגרות יותר: מה קורה אחרי שמצאת את עצמך? איך בונים חיים כשהאהבה הגדולה נגמרה? הבמאי אלסנדרו גווידה (שביים לבדו הפעם, ללא מתאו פילאטי שהיה במאי שותף בסרט הראשון) מצליח לשלב את כל המנעדים הרגשיים שמערכות יחסים ופרידות מביאות עימן: הכאב, הגעגוע, הכעס והתקווה.

בעוד הסרט הראשון עסק בגילוי עצמי ובחיפוש זהות, ההמשך מאמץ את מוסכמות הקומדיה הרומנטית הקלאסית - תוכנית להחזרת האקס, חברה טובה שמזהירה מפני פגיעה רגשית ודילמות בין העבר למחויבויות ההווה. אחד הרגעים הבולטים בסרט הוא המונולוג המבריק של כריסטינה, חברתו הטובה של אנטוניו בגילומה של הקומיקאית מיקלה ז'ירו. בקטע מטא-טקסטואלי מרתק, היא תוהה בקול רם מדוע סרטי המשך כמעט תמיד גרועים מהמקור.

רגע של ביקורת עצמית נועזת שמעניק לסרט שכבה נוספת של מודעות עצמית, רגע שבו הסרט מכיר במגבלותיו ובו-זמנית מאתגר אותן, והופך את החולשה הפוטנציאלית לנקודת חוזק. לצד הזוג הראשי, הסרט מציג קאסט תומך ומרשים, וכל דמות תורמת לפסיפס הרגשי המורכב, יוצרת עולם שלם ואמין של קהילה להט"בית ברומא העכשווית. התסריט של ג'וזפה פטרנו ראדוסה, גאיה מריאנה מוסאקיו וגווידה עצמו מצליח לתת לכל דמות קול ייחודי ומקום משמעותי בסיפור.

גווידה בוחר לתעד את רומא באור גלוייתי, כמעט תיירותי, אך יודע לשלב רגעי אינטימיות אמיתיים. הסרט נע בין נוסטלגיה לתקופת השחרור המיני ובין החרדה מפני עתיד הדורש אחריות ומחויבות. זוהי קומדיה קווירית ברוחה יותר מאשר בצורתה, שאינה מנסה לחדש את השפה הקולנועית אלא משתמשת במוכר כדי לספר סיפור אוניברסלי על אהבה שנייה וההתבגרות הכרוכה עמה. סרטו של גווידה אינו מנסה להיות "סרט להט"בי לכולם" אלא נשאר נאמן לקהילה ולסיפור הספציפי שלו, תוך הבנה שהרגשות האוניברסליים ייגעו בכל צופה.

על אף זאת, הסרט אינו חף מכשלים כמו תיאור עולם העבודה אשר נוטה לסטריאוטיפיות והמלודרמה שמאיימת לעיתים להפליג לסנטימנטליות יתר. עם זאת, הוא מצליח לשמור על איזון עדין בין מלנכוליה לקלילות, בין כנות רגשית לבין הומור. המבטים בסצנת הסיום, טעונים במשמעות ובתקווה זהירה, מדגימים את כוחו של הסרט לגעת בלי להיות דידקטי.

"מסקרפונה 2: עוגת הקשת" מצליח להימנע מהמלכודת של רוב סרטי ההמשך. במקום לנסות לשחזר את הקסם של הסרט הראשון, הוא מעז להתקדם קדימה, להתבגר עם הדמויות שלו ולשאול שאלות חדשות. זהו סרט על הקושי לשחרר את העבר והאומץ הנדרש כדי להביט קדימה, על ההבדל בין להיות מוצלח לבין להיות מאושר, ועל האפשרות שלפעמים האהבה הגדולה ביותר היא זו שמלמדת אותנו לאהוב את עצמנו.הסרט בולט ביכולת שלו להעניק קול אותנטי לדור שלם, להציג את חרדותיו ושאיפותיו בלי לשפוט או לרומם את הדמויות.

זהו סרט שמבין שבני השלושים של היום הם דור שמנסה לאזן בין הרצון לחופש אישי לצורך בקשר משמעותי. בנוף הקולנועי האיטלקי העכשווי, שנוטה להתמקד בדרמות היסטוריות או בקומדיות משפחתיות מיושנות, "מסקרפונה 2" מהווה רוח רעננה - סרט שמעז לדבר על ועם הדור שלו, בשפה שלו, על הדילמות שלו. זוהי יצירה שאינה מתיימרת לחולל מהפכה קולנועית, אך בכנותה ובחמימותה היא מצליחה להיות יותר מסתם עוד קומדיה רומנטית: היא הופכת למסמך דורי חשוב.

בשורה התחתונה: 4.5 כוכבים, "הרבה יותר מסתם עוד קומדיה רומנטית"