קודם כל נפתח במובן מאליו. אני ישראל כהן, איש תקשורת ועיתונאי חרדי, עומד בצפירה ומתאבל על מותם של חללי צה״ל באמירת פרקי תהילים ומשניות. הלוחמים הגיבורים, השם יקום דמם, הם חיל החלוץ ועמוד השדרה שעליו נבנתה מדינת ישראל ושעם ישראל חב להם את חייו.
למה אני נדרש לומר זאת שוב? כי דווקא לקראת ימים אלו של אבל לאומי בהם אנו מציינים את הגיבורים והקדושים שמסרו נפשם למען עמנו ובהם אנו מצווים על אהבת חינם ואחדות ישראל, יש מי שמנסה לחבל, להרוס ולגרום לשנאת חינם.
בשבוע האחרון היה מי שבחר להוציא מהקשרו חלקי סרטון בהם הבעתי את דעתי כאן ב-mako בשנת 2018 על הדרך של האדם החרדי לזכור את הנופלים דרך אמירת קדיש, לימוד משניות ואמירת תהילים. אני לא יודע למה בחר מי שבחר להפיץ את זה דווקא עכשיו, אני רק מנחש שהטורים שאני כותב כאן בשנים האחרונות, ובמיוחד הטור האחרון שזכה לתהודה רבה, לא באים בטוב להרבה אנשים מהצד השני של המפה.
כבר במהלך ימי הקורונה פרסמתי כאן טור בו התנצלתי על חלק מהניסוח של הסרטון שצולם בשנת 2018. כתבתי אז כי שיניתי את דעתי וכיום אני עומד בגאווה יהודית וישראלית בצפירה, תוך מתן כבוד והזדהות עם חללי צבא הגנה לישראל.
דווקא באותם ימים בהם היה נראה הכל שחור ומפלג על רקע נגיף הקורונה שהשתולל ולא הבחין בין דתיים לחילונים, סבור הייתי כי יש להושיט יד ולהעצים דווקא את המאחד והמגבש על פני המפריד והמפלג. לכן מצער בעיני שיש מי שבוער לו דווקא בימים אלו לנסות לגרום להעמקת הקרע וליצירת מצג שווא של שנאה, הסתה ושיסוי שאסור לתת לו יד.
הסרטון המלא משנת 2018:
אולי זו הזדמנות לנצל את הבמה הזו בכדי להודות שהחברה החרדית עברה בשנים אלו תהליך, שלא לומר מהפכה. אם בעבר היא חשה רתיעה משימוש במחוות זיכרון והנצחה שאין מקורם בדת כמו עמידה בצפירה, ואולי אפילו חששה כי יש בכך אימוץ מנהג נכרי, נכון להיום היא איננה רואה כך את הדברים. חרדים מכל גווני הקשת עומדים דום בפרהסיה ושקועים באמירת פרקי תהילים. שרים, חברי כנסת, ראשי ערים חרדיים נוטלים חלק אקטיבי בטקסים, נואמים ומכבדים את זכר הנופלים. לא מן הנמנע כי למפגש הבלתי אמצעי של חיילי פיקוד העורף עם האוכלוסייה הנצורה בבני ברק של 2020 הייתה תרומה רבה להורדת מפלס הרתיעה וקירוב לבבות.
צריך לזכור שבעשורים האחרונים מצאו עצמם רבים מהציבור החרדי חלק ממעגל הטרור והשכול. מלבד העובדה שרבים יותר מתגייסים היום לצה״ל, הרי שפיגועי הטרור היכו קשות במגזר החרדי. רק בשנה האחרונה התרחשו פיגועים קשים בלב בני ברק ובשכונות החרדיות בירושלים, שחידדו את תחושת הגורל המשותף, העצימו את תחושת הסולידריות הישראלית והעמיקו את ההזדהות עם היום שמציין זכרם של חללי צה״ל יחד עם נפגעי הטרור ופעולות האיבה.
ביום הזה אנחנו זוכרים את האברך המתמיד הרב אבישי יחזקאל שנרצח בבני ברק כשילדו הקטן נותר ברחוב בעגלה ומי שהציל את השאר היה השוטר אמיר חורי, ביום הזה אנחנו זוכרים את האחים הקטנים אשר ויעקב פלאי שנרצחו עם בגדי שבת בתחנת באוטובוס בירושלים ושקיבלו חיבוק ענק מכל חלקי העם.
גם בימי זיכרון ואבל לאומי בשנה זו כמו באותם ימי הקורונה אני סבור ואף פועל להדגיש את המאחד ושלא לתת לשסע והקרע הפנימי בעם לגדול. מותר לנו להתווכח פוליטית, מותר לנו לחלוק רעיונית ואידיאולוגית, מותר לנו להחזיק בדעות שונות אך צריך להציב קווים אדומים אותם לא נחצה.
לכן גם היום אני לא מתכוון להיגרר לאותם אלו שמחפשים את המפריד ורצונם בהגבהת חומות של שנאה ואיבה ואסור לנו לשחק לידם. תראו איזה יופי קיבלו בבני ברק את מפגיני מחאת קפלן והצליחו למנוע ניסיון לגרוף לייקים ואהדה על בסיס שנאה. אני עצמי הייתי שותף לניסיונות ההרגעה מכל הצדדים ואני דוגל בהידברות ובניסיון לעשות הכל כדי להגיע להסכמות ולגשר על הפערים.
גם השנה אעמוד בצפירה ואומר פרקי תהילים לעילוי נשמתם של הנופלים ואמשיך לעשות הכל כדי שנוכל לחיות כאן בארץ ישראל יחד, באחדות כתף אל כתף למרות השוני ולמרות הפערים. דווקא בימים כאלו חובה עלינו לעמוד בגוף זקוף ולשמור על אחדות ישראל כי רק באהבת חינם ננצח.