נתחיל מהסוף. אחרי 43 שעות של צירים, הוא יצא. מסתבר שזה קטע כזה, סוף התהליך של תשעת חודשי ההיריון מסתכם בתינוק. מי ידע.

לאורך ההיריון התעקשתי לא לקרוא או לשמוע חוויות לידה מחשש להגברת שריר החשש אבל רגע לפני הלידה התעורר בי הצורך להבין לקראת מה אני הולכת והחלטתי לנסות ולמצוא ברחבי הרשת מידע ממקור ראשון או סיפורי לידה שאינם עטופים בנצנצים וחדי קרן ורודים. לא ממש מצאתי. נאלצתי להתמודד עם צירים, בית חולים ולידה בפועל בלי ד"ר גוגל ועזרים טכנולוגיים שכאלה, ממש כמו אימהותינו הקדומות שילדו להן במערות.  

ממה בעצם חששתי? האמת, לא חסר. מפאת גילי הלא צעיר בעליל התווספו לי כמה חששות נחמדים ונעימים באופן מיוחד.

התמודדות הגוף

בואו לא נתייפייף. הריון של גוף בן 37 הוא ממש לא הריון של גוף בן 25. בגיל הזה יש כבר מיני כאבים ותחלואים שונים ומגוונים גם בלי עובר שהחליט לגור לי בתוך הרחם כאילו אין דירות מחולקות בגודל המתאים לו בתל אביב. הלידה מלחיצה יותר מבחינת סיבוכים רפואיים פוטנציאליים, הסיכוי לניתוח קיסרי גבוה משמעותית וגם לעובר יש סיכוי גדול יותר למומים מולדים וסיבוכי לידה. כבונוס, אחרי מסע התלאות הזה לגוף בן 37 יהיה קשה הרבה יותר לרדת במשקל, לחזור לצורתו הקודמת ולמצק אזורים מדולדלים. כיף.

דבורי ויינר בחדר לידה (צילום: DVORIVAINER, אינסטגרם)
בקצה של זה מסתתר ילד | צילום: DVORIVAINER, אינסטגרם

התמודדות הנפש

אז נכון, עברתי דבר אחד או שניים בחיים. הבשלות שאיתה הגעתי ללידה שווה זהב והיא עזרה לי להתאזן פנימית ולשמור על פרופורציות. מצד שני, ידעתי שאני עומדת לפני רגע מכונן ומשנה חיים והבנתי לעומק את האחריות שעומדת להיוולד יחד עם התינוק. גם בעיצומה של הלידה, בחלקים הכי קשים שלה, ישבה לי בראש התובנה שהשלב הבאמת קשה ומאתגר יגיע אחרי הלידה. לא סתם לא הצלחתי לנשום.

מבחן הזוגיות

כשאת מתחתנת בגיל מאוחר, היתרון הוא שהגעת שלמה. הנפש שלך כבר מעוצבת לעילא ולעילא ואת מבינה מה העיקר בחיים וששום דבר לא מובן מאליו. את משקיעה בזוגיות ושמה אותה במרכז, הרי חלמת עליה כל כך הרבה זמן. מצד שני, זוג שמתחתן בגיל מאוחר, בדרך כלל יספיק בשנה/שנתיים את מה שזוגות צעירים יספיקו בעשור. אני הספקתי להכיר בחור, להתארס, להתחתן, לעבוד דירה, להיכנס להריון וללדת בתוך שנה וחצי. ההתמודדות הזוגית עם החוויות העצומות האלה היא מאתגרת ולא פשוטה. המחשבה על ילד שיכנס למשוואה בהחלט מלחיצה.

אז איך הלידה עברה?

האמת, שבצורה לא פשוטה בכלל. עברתי 43 שעות של צירים שכנראה ברא האבא של השטן, הגעתי לבית החולים במצב של תלישת שיערות והחזירו אותי הביתה לעוד חמש שעות של כאב מסמא עיניים. חזרתי שוב לבית החולים, הודיעו לי שהפתיחה עדיין לא איתנו, בתגובה, הכרזתי על כוונתי לקפוץ מהקומה העליונה. אחרי שהרופאים הבינו שיש מולם משוגעת עם קבלות הם הואילו בטובם להכניס אותי לחדר לידה, הזריקו לי אפידורל שהמיר את כאב הצירים הבלתי נסבל בתחושת נימול ומוזרות עצומה ברגליים, קיבלתי פיטוצין לזירוז, גוועתי ברעב, אכלתי 89 קרטיבים מאחר וזה הדבר היחידי שמותר לאכול בחדר לידה, הפיטוצין גרם להאטות בדופק העובר, הרופאים נלחצו ורצו להעביר אותי לחדר ניתוח לקיסרי חירום, המיילדת רבה איתם שאין מצב ושאני אלד בלידה רגילה, המדדים השתפרו, הם החליטו לחכות, היא ניצחה.

עברו שעות, הפתיחה התעכבה, הפיטוצין שוב גרם להאטות בדופק העובר, רופאים באו ונכנסו והאווירה הייתה לחוצה ומפחידה. כעבור 13 שעות בחדר לידה הוחלט להעביר אותי מידית לחדר ניתוח לניסיון אחד ויחיד של לידת וואקום. נפרדתי בדמעות מבעלי ואמי, חתמתי על הסכמה לניתוח ונגררתי במיטה ישירות לשם. הרגשתי לבד, מפוחדת מאוד ובעיקר מבואסת שאחרי כל שעות הצירים והמאמצים הכבירים יש סיכוי לניתוח. סידרו לי את הידיים כמו ישו הצלוב, קראו למרדים כדי שיהיה בהיכון והרופאים הסבירו שיש לי ניסיון אחד, יחיד ובודד ללחוץ טוב כדי לגרום להליך הוואקום לעבוד. הדגישו בפני את העובדה שבמידה והליך הוואקום ייכשל ינתחו אותי מידית. הייתי במתח שיא, עם רמת לחץ נפשי בשמים והחלטתי שאין מצב לניתוח אחרי ריכוז מאמץ מטורף כזה למען לידה רגילה ושאני נלחמת. תלשתי שיערות מהראש, התפללתי, הבטחתי הבטחות ובאופן כללי נתתי כיף לאלוהים וחזרתי.

דבורי ויינר בחדר לידה (צילום: DVORIVAINER, אינסטגרם)
בתמונה: גן עדן | צילום: DVORIVAINER, אינסטגרם

התחיל הליך הוואקום, רופאה אחת החזיקה את המכשיר, רופא אחר עמד מעלי ונתן לי מכות בבטן בעזרת המרפקים שלו עם תנופה, על מנת לעזור לעובר להתקדם החוצה. באופן מפתיע זה עבד, קראו לבעלי להיכנס, לחיצה, מרפק, לחיצה, מרפק והופ, התינוק יצא. הספקתי לראות זוג אשכים ענק מטלטל מולי לרגע לפני שהטילו אותו עלי. הבטתי בו וכל שראיתי היה זוג עיניים שחורות ענקיות מביטות בי במבט כועס. תכל'ס, די מובן.

התחלתי לבכות מהתרגשות ונפילת מתח, בעלי וכל אנשי הצוות הרפואי לא הפסיקו לומר לי כמה שאני אמיצה, לביאה ובעלת אופי מיוחד. רגע אחרי הבנתי למה כולם התחנפו אלי מאחר וקיבלתי הסבר מפורט על איך לא הצליחו להוציא את הגוף של התינוק וקרעו לי את הצורה. התינוק הלך לעשות סידורים, אותי תפרו כשמיכת טלאים משומשת ואז נטשו לבד במסדרון למשך שעה כי היה ניתוח חירום נוסף. לקחו אותי לחדר התאוששות, התרעתי שיש לי הרגשה שאני עם דימום פנימי ברחם, בדקו את העניין תוך כדי צרחות אימים שלי כשלחצו לי על הבטן בכל המקומות שהרופא דפק לי את המרפקים שלו, גילו שצדקתי, הוציאו לי קרישי דם עצומים, נשארתי בחיים, אני לא מאמינה.  

סיכום מצב

הייתי בגיהינום וחזרתי. שרדתי כדי לספר שהחוויה הייתה שווה כל רגע של כאב, כל שבריר שניה של קושי. היום אני מבינה יותר מאי פעם שגם הקושי הכי גדול מוביל לפלא הכי מדהים שיש, שהכל אפשרי ושהרוח והנפש מנצחות את כאבי הגוף. ולא, אני ממש לא מיוחדת. רבות עברו את אותו הקושי כמוני ורבות עברו דברים קשים עוד יותר. כל אישה החווה הריון ולידה היא אמזונה מסוג מיוחד ובאופן כללי נשים הן עם מדהים המסוגל להתמודד עם כל כאב וכל אתגר. הייתי בגיהינום וחזרתי. עכשיו אני בגן עדן, אני אמא.

 

לעוד הגיגי הריון, טיפים והמלצות: כנסו לאתר של דבורי ויינר Beerburim

9 חודשים - כל מה שאתם צריכים לדעת