השיחה על דימוי הגוף שעבר לידה לא מפסיקה, ונראה שתימשך עד שתמונות של בטן שעברה הריון ולא חזרה להיות מתוחה כמו קודם יפסיקו לזעזע ולהטריד את הציבור. האחרונה בשרשרת הנשים האמיצות שמרימות חולצה וחושפות את האמת היא בלוגרית וצלמת מקנטאקי בשם אשליגלאס. זו באה להזכיר שגם לנשים רזות וחטובות, יש סימני מתיחה, וקושי עם הגוף, ולא צריך לבטל אותן.
״תמיד הייתי הבחורה הרזה״, משתפת גלאס בפוסט שלה ששותף רבות. ״ומאז כיתה ה׳ המשקל שלי נשאר אותו הדבר. בקולג׳ הפסקתי לעשות ספורט, אבל נשארתי בעלת אותו מבנה גוף, ולבשתי את הבגדים מהתיכון. הבנתי שיש לי מבנה גוף גבעולי ושטוח והשלמתי עם זה. לא בורכתי בקימורים יפים. בהמשך הקניטו אותי על רגלי התרנגולת הדקות שלי. החברה מודה שזה לא מקובל לקרוא לאישה שמנה, אבל נשים רזות זוכות לכינויים כמו ׳טוויגי׳ ו׳שטוחה׳ בלי בעיה. את בעלי פגשתי בגיל 19 ובגיל 20 התחתנו. הגוף שלי נשאר כמו שהיה, עד שהריתי בגיל 23. הייתי מאושרת. ניסינו מספר חודשים ונהניתי מהגוף ההריוני העגול שלי. כשהבטן צמחה התרגשתי עד הגג. לא היה לי שמץ של מושג איך נראה גוף אמיתי אחרי לידה, והייתי קצת בטראומה כשנשארתי עם בטן אחרי הלידה. הבטן התכווצה עוד ועוד, ותוך שבועיים היא נעלמה. היא הייתה שטוחה אבל לא שרירית, וידעתי שאצטרך לעבוד כדי לחזק אותה, אבל הייתי מאושרת. ואז זה קרה. השיער שלי התחיל לנשור בכמויות. לא הנשירה הנורמלית. כולם אמרו לי שזה רגיל. אחר כך לחץ הדם שלי נסק. הרגשתי שהחזה שלי מתפוצץ. בכיתי משטויות, היו לי חרדות. כולם שאלו אם אני אוכלת בסדר. המכנסיים התחילו ליפול ממני. עליתי על משקל, הוא הראה 47 קילו״.
גלאס נבהלה וקראה לבעלה, שמיד ביטל את הפחדים ואמר שכשמניקים מרזים. בימים הבאים ירד המשקל עוד ועוד, למרות שהעמיסה על עצמה פחמימות ושומנים. ״דאגתי. הרגשתי שאני נעלמת״, היא נזכרת. ״בעבודה נפוצו שמועות שאני אנורקסית, חברים בדקו שאני אוכלת, שמעתי הערות על כך שאני נראית חולנית. כשהמשקל הגיע ל-43 ק״ג, הלכתי לרופא. עברתי בדיקת לב, שאמר בקרירות שאני סובלת מפעילות יתר של בלוטת התריס פוסט לידתית. ׳זה זמני׳, אמרה המומחית שנשלחתי אליה, ואין מה לעשות חוץ מלקחת כדור שיעזור עם הדופק הגבוה. אספקת החלב שלי התייבשה כי הגוף הרעיב את עצמו. רק בהמשך גיליתי שבזמן הזה הריתי שוב. בגלל שלא היה לי מחזור בעקבות ההנקה, לא היה לי מושג. לפני ההריון השני הבטן הייתה שטוחה. לא היה עליה סימן מתיחה אחד, והפופיק היה עגול, עם פירסינג״.
הכל השתנה בהריון השני. ״באמצע ההריון הופיעו סימני מתיחה רבים, הרגלים נעשו כבדות, הגב כאב וההריון היה לי קשה״, מודה גלאס. ״כשהתינוקת נולדה בריאה הייתי שוב מאושרת, אבל אז המחלה תקפה שוב. אני רזה מאוד היום, וכשאני מביטה במראה אני לא מסתכלת על הבטן. אני נמנעת. הבטן שלי שנשאה שני ילדים יפים ובריאים, ששמרה עליהם, שהייתה להם בית במשך תשעה חודשים קשים, יש בה המון עור מדלדל כשאני סוגרת את המכנסיים. חלק ממני רואה את העור הזה ונזכר ביופייה של בתי, ויש גם חלק אחר בתוכי, החלק של האישה ולא האם. לבעלי לא אכפת מהעור בבטן שלי. הוא טוען שהוא לא רואה את זה בכלל. אבל אני רואה.
"המציאות היא שזאת אני. אני בטוחה שחלק מהנשים מביטות בסימני המתיחה שלי ואומרות: מה, מזה היא מודאגת? זה כלום ליד שלי! זה לא הנושא. העניין הוא לתת לנשים אחרות כח ואמפתיה אחת לשנייה. כולנו שונות, ועברנו דברים שונים, למה שלא נעודד אחת את השנייה? אני ובעלי רוצים שילדינו ימצאו ערך בדברים שהם יותר מדימוי הגוף, ושטוב להיות רזה או מקומרת, נמוכה או גבוהה, יפה או לא, מה שחשוב זה מה שנמצא בפנים״.