אחד הרופאים נכנס לחדר הלידה עם הביס האחרון של הפיתה שאכל. במהלך 18 השעות בחדר מספר 6 נכנסו ויצאו הרבה אנשי צוות, אבל רובם שתקו. ככה זה בלידה שקטה, גם הרופאים שקטים, נפגשים עם המוות במקום שבו החיים כל כך מתבקשים.

הרופא עם הפיתה התנצל בנימוס. אמר שהוא במשמרת ארוכה ושזאת ההפסקה הראשונה שיש לו כדי להכניס משהו לפה. חשבתי לעצמי כמה כיף לו עם הפיתה שלו בפה, כמה כיף לו שהחיים שלו לא התמוטטו כרגע והוא פנוי לחוש רעב. ואז חשבתי על הפיתה והזדהיתי איתה כל כך, שוכבת שם עם אפידורל בחדר מספר שש ונלעסת על ידי החיים.

את פה לבד או שיש איתך מישהו?

חמש מכל אלף לידות בישראל הן לידות שקטות. לידה שקטה נקראת ככה על שם מה שאין בה; אין בכי של תינוק. עד שבוע 22, אם קורה משהו לעובר, אפשר לעשות הפלה; אם זה קורה מאוחר יותר, צריך ללדת אותו. זו לידה לכל דבר: חדר לידה, זירוז, צירים. לפעמים העובר מת ברחם בגלל מום או חבל טבור שנכרך, אבל בחלק גדול מהמקרים, גם במקרה שלנו, אף אחד לא יודע מה קרה.

כמה שעות לפני כן היינו בדרך למיון יולדות, זוג אוהב ונרגש בשבוע 39 עם תאומים בנים. עוד כמה שעות נהפוך למשפחה. בחודשים האחרונים עשינו כל מה שצריך: הזמנה של חבילת לידה, מעבר מדירת חדר אורבנית מעל סנדוויץ' בר שוקק רווקים לאזור צפוני ושקט, שבו מטיילים אנשים עם עגלות מלאות בילדים חיים. היינו מוכנים.

אולטרסאונד
בחודשים האחרונים עשינו כל מה שצריך. היינו מוכנים | צילום: Shutterstock

נכנסתי לבד למוניטור, יובל חיכה בחוץ. עם תאומים תמיד קשה בהתחלה למצוא דופק אבל אני כבר ידעתי איפה כל אחד מהם שוכן בגופי, הרבה חודשים הסתובבנו יחד שלושתנו. הימני היה פעיל רציני, אחיו שקט יותר אבל נוכח לא פחות. הוריתי למיילדת איפה לחפש אותם ויעצתי לה להתחיל עם השמאלי. "תמיד מוצאים את הדופק שלו ראשון, הוא סבלני יותר", התבדחתי, "אח שלו זה כבר סיפור אחר".

אני זוכרת אותה מסתבכת לה שם כמה דקות, בזמן שאני חושבת לעצמי שזאת בטח המשמרת הראשונה שלה היישר מבית הספר לאחיות. "את פה לבד או שיש איתך מישהו?", היא שאלה ויצאה למסדרון לקרוא ליובל, יודעת לפני כולנו שאלו השניות האחרונות שלנו לפני שהיקום קורס.

יובל נכנס לחדר עם עיניים מודאגות. אהוב שלי, איך תמיד הוא דואג. מיד אחריו היא נכנסת בליווי רופא ושניהם, בזהירות רבה, מבשרים לנו שנדרשת בדיקת אולטרסאונד כדי שנוכל למקם את הדופק. יובל מחזיק לי את היד כמו בכל אולטרסאונד. הרופא מביט במסך, מניח את המכשיר ומבשר לנו שנגמרו בתוכי החיים.

איזו מין אמא לא רוצה להיפרד מהילדים שלה?

זה היה ההריון השני שלי. בפעם הראשונה זה נגמר אחרי 22 שבועות. הרגשנו אז מוכי גורל וצער, הרגשנו את מלוא עוצמתה של הפרידה מהפנטזיה. ארבעה חודשים אחרי הפרידה מביתנו הבכורה, הרגשתי שאלוהים מפצה אותי כשבאולטרה סאונד התבשרתי שיש שני דפקים. היה צדק פואטי בשניים האלו שהגיעו לנחם את רחמי: שני ילדים יהיו לי, אחד על האובדן ההוא, והשני יהיה לו לאח. כנראה שבכל זאת היתה תוכנית גדולה יותר. איזו זכות יש לי שאני נכנסת להריון כל כך בקלות. ההריון היה לא פשוט, אבל אחרי שעברנו את בדיקת מי השפיר, שסימנה עבורנו את השלב בו נעצרנו בהריון הראשון, הרגשנו שניצחנו את המערכת. זהו, אני יודעת ליצר תינוקות ללא מום גנטי מפחיד. הכל בסדר.

בשלב מסוים הושכבתי לשמירת הריון, פשוט כי הגוף הקטן שלי לא הצליח להתמודד עם המסה: הייתי מושיטה שתי ידיים קדימה ומרגישה את הבטן נגמרת איפה שכפות הידיים. התעסקתי בעיקר במחשבות כפייתיות על האופציה לחזור לג׳ינס אחרי כל החוויה החוצנית הזו ששוכנת בתוכי. הדאגה העיקרית שלי היתה להגיע לשבוע 36, כמו שפקד הרופא המטפל, לצאת מכלל סכנה ללידה מוקדמת. ובאמת, הייתי שומרת הריון מצטיינת. שמרתי על ההריון והוא שמר עליי; עד שמישהו שם למעלה נרדם בשמירה.

אישה בחדר לידה, אילוסטרציה.
"את פה לבד או שיש איתך מישהו?" | צילום: Shutterstock

איך מעכלים את המשמעות של דבר כזה? האמת היא שלא מעכלים. במשך שעה וחצי צעקתי לשמים ובכיתי בכי שלא ידעתי שיכול לצאת ממני. כשהרגשתי שהעפעפיים שלי נפוחים מרוב בכי הבנתי לראשונה את המשמעות של המלים "יבשו הדמעות". אחר כך הבנתי שהמשימות הכי קשות עדיין ניצבות לפניי. הייתי צריכה לעבור לידה, ועוד לפני זה, היינו צריכים לבשר למשפחה: להתקשר לאבא שלי הדואג והאהוב, ולהוריו של יובל, שהיו ב"כוננות תאומים" ימים רבים, ולבשר גם להם שהחלום שלהם על נכדים התרסק. אבא שלי הגיע תוך חצי שעה לחדר הלידה. ראיתי את אבא שלי בוכה מעט מאוד פעמים, וזו היתה הפעם הקשה מכולן.

אין מחלקות מיוחדות או חדרי לידה ייעודיים ללידות שקטות; אנחנו היינו בחדר לידה, והם ישבו שם בחוץ, בחברת סבים וסבתות נרגשים, שומעים איך כל דקה מדווחים בטלפון על פתיחה מלאה, מזל טוב, איזה נכד מושלם ואיזו יולדת אמיצה. כשאבא שלי חיבק אותי, כל מה שהצלחתי להגיד לו היה "סליחה, אבא, סליחה". הצטערתי על האכזבה שגרמתי להם, על הכאב והעצב שהם מרגישים. ועל זה שלא עמדתי בציפייה הכל כך פשוטה: להיכנס להריון וללדת להם נכדים.

18 שעות אחר כך אני לוחצת והבכור שלי יוצא. הייתי בטוחה שהימני יצא ראשון, היה לו אופי של בכור שם בפנים. הוא כנראה ויתר לאח שלו, אני חושבת. כמה דקות והימני מצטרף אליו. הצוות הרפואי לוחץ עליי להחזיק אותם, להיפרד, לנשק בפעם האחרונה, אחת המיילדות אומרת לי כמה הם יפים, התינוקות המתים שלי, וכמה זה חשוב לתהליך האבל להיפרד. אבל אני יודעת שאם אראה אותם אשתגע. אני יודעת, עמוק בפנים, שהחיים המעטים שנותרו בי באותו חדר לידה לא יהיו שלי אם אחבק את ילדיי המתים. "איזו מין אמא לא רוצה להיפרד מהילדים שלה?", אני חושבת בזמן שתופרים אותי. הכל כואב לי ומעורפל, אבל הידיעה שאני צריכה להציל את עצמי מאוד חדה. ממש כמו אשת לוט, אני יודעת שאסור לי להביט. שאם אביט אהפוך לנציב של מלח. אז כדי לשרוד אני בוחרת להיות אמא שמשאירה מאחור את ילדיה המתים. ב-7 למרץ, בחדר לידה מספר 6, אני בוחרת בחיים.

שקט וילדים לא הולכים ביחד

בשנת 99' הבינו במערכת הבריאות שיש קשר בין כדורים שהיו נפוצים אז לייבוש חלב לבין התקפי לב ואירועים מוחיים. נאסר לתת את הכדורים האלה, ואני מצאתי את עצמי עומדת במקלחת בבית בגוף פצוע, תפרים כואבים וחלב מטפטף מהשדיים. זו היתה מקלחת איומה. כל כך חיכיתי להתקלח בבית, אבל אף אחד לא הכין אותי לרגע האכזרי הזה, שבו ינזל ממני חלב אם, ויזכיר לי שאין לי את מי להאכיל בו. התיישבתי על הרצפה עם המים הזורמים, החלב והדמעות. הלידה היתה מאחורי, אבל המשך החיים היו לפניי.

אין תמונה
ילו רק האנשים השבורים היו מסומנים, איזה אות קין קטן כדי שנוכל להיזהר בהם יותר. עינת נתן

"מזל טוב!", קוראים המוכר במכולת, והספר, והשכנה הנחמדה, ושאר אנשים טובים שלא מעודכנים במה שהתרחש בחיינו. אני בעיקר מתבאסת מזה שהתשובה שלי לברכה השגרתית הזאת הולכת לעשות להם כל כך לא נעים. אני מביטה במראה ויוצאת לרחוב, נראית לגמרי שלמה מבחוץ אבל שבורה ומפורקת מבפנים, מסתכלת על העוברים ושבים ותוהה מי מהם מפורק מבפנים כמוני. זה הרי שקר כל הסיפור הזה של בגדים, חיוך, הליכה, איפור. אילו רק האנשים השבורים היו מסומנים, איזה אות קין קטן כדי שנוכל להיזהר בהם יותר, אולי לחייך אליהם קצת, לא לרחם, רק לנחם, כדי שנוכל למצוא אחד את השני, לפגוש כל אחד את ריסוקו הפנימי של האחר ולדעת שמתחת לשכבות החיצוניות שוכנים פצעים שותתים של אובדן.

אחרי שבועיים בבית זה היה מאוד ברור. החיים קצרים, אנחנו בוחרים בשמחה. אנחנו אוהבים ונאחזים באהבה שלנו כי זה גלגל ההצלה היחידי שהחיים נתנו לנו, אנחנו טסים לניו יורק, כי זה רחוק מכאן ורחוק מהמבטים המרחמים של אנשים טובים. אולי שם נצליח לא לרחם על עצמנו ולהיזכר בדבר שהכי חשוב לנו לזכור: שזה קטן עלינו, שהביחד שלנו יכול להביא לנו שמחה גדולה, ששמחה גדולה זו בחירה שאנחנו בוחרים בה כל יום. בתוך כל הצער שעטף אותנו, היה לנו רעב גדול לשמחה.

שלושה שבועות הלכנו בארץ זרה, בזבזנו כסף ואהבנו. זה עשה את שלו. השמחה חזרה אל הגוף שלי, והוא בחר לעשות איתה את מה שהוא יודע לעשות כל כך טוב: להיכנס להריון. ב-9 למרץ שנה אחרי נולד איל שלי, 3250 גרם של חיים. כשהחזקתי אותו פועם ופועה בידיי בפעם הראשונה, נפרדתי גם מהם. החזקתי גם אותם. בכיתי מהתרגשות הפגישה, ובכיתי על הפרידה ההיא, ובכיתי כי ניצחתי, ובכיתי על מה שהפסדתי, ובכיתי בעיקר כי הוא בכה, ואיזה כיף זה לשמוע בכי בחדר לידה.

המונח "לידה שקטה" לא מדויק. השקט בהעדר בכיו של תינוק רועם מאוד. בתוך נפשה של אמא שמתאבלת על חלום שמת, על ידיים ריקות, על ציפייה לפגישה שלא תקרה, יש הרבה דברים מלבד שקט. למה זה קרה לי אני לא יודעת, אבל אני יודעת מה קרה לי בזכות זה שזה קרה לי. אני יודעת שהזוגיות שלי פגשה ברית חדשה, שהצמיחה אהבה חדשה, אהבה ששרדה את אחד הכאבים הכי גדולים שיש לחיים להציע לזוג בגיל 28. זוג שמאבד את החלום בסוף תשעה חודשי הריון, מאבד את השמות שכבר החליטו עליהם בשיחות ליליות והתגלגלו אל תוך הדמיון, מאבד את ליטופי הבטן שלא יחזרו כבר בהריונות הבאים, מאבד את התמימות.

עינת נתן
"בורכתי בזכות להעריך בכי של תינוק, כי הייתי במקום שבו תינוקות לא בוכים". עינת נתן עם משפחתה | צילום: צילום ביתי

היום אני יודעת שהרווחנו את החיים, למדנו פרופורציות, למדנו אמונה ורצון, ושהאסון ההוא שפקד אותנו גידל את ההורים שאנחנו היום. אני יודעת שבזכות שני ילדי שמתו ברחמי אני אמא אחרת לחמשת ילדיי. אני יודעת שבזכותם אני מתמודדת יום יום עם קשיים של אימהות ומודה על כל "קושי רגיל" שהחיים זורקים לכיווני. אני יודעת שבורכתי בזכות להעריך בכי של תינוק, כי הייתי במקום שבו תינוקות לא בוכים.

החוויה ההיא עברה לגור אצלי במקום אחר, מקום מכובד שמזכיר לי להיות שמחה בחלקי, מקום רחוק, כואב, מתגעגע לתינוקות שמעולם לא פגשתי, אך משלים וסגור. ולפעמים כשאני רואה אמא עם עגלה של תאומים, אני נזכרת בחלום ושברו, מחייכת לעצמי מבפנים, וכשאני מגיעה הביתה אני רוקדת עם הילדים במטבח ריקודים של שמחה עם מוזיקה מאוד רועשת. כי שקט וילדים לא הולכים ביחד. 

עינת נתן היא מדריכת הורים ומנחת קבוצות. הטור שלה, הדרכת הורים, מתפרסם אחת לשבועיים במאקו.