מוות בעריסה הוא ריכוז הפחדים כולם עבור ההורים הטריים, בין היתר בשל היותו, עדיין, תופעה אפופת מסתורין. במשך שנים מנסים החוקרים להבין את הגורמים לתופעה הטראגית, קל וחומר לנסות למצוא דרכי התגוננות או מניעה.
מחקר חדש המתפרסם בימים אלה מציג קשר בין רמות הסרוטונין ובין תסמונת המוות בעריסה. עד היום היה הסרוטונין מוכר כחומר של מצבי הרוח, כעת טוענים חוקרים כי המוליך העצבי המפורסם, שאחראי על תחושות כמו אושר, תוקפנות ואף קשור בדכאון, יכול להסביר גם את התעלומה המדעית המפחידה.
"רמות הסרוטונין גורמות לשינוי אופן הנשימה"
חוקרים באוניברסיטת הארוורד חסמו את אספקת הסרוטונין למוחם של עכברי מעבדה, והזרימו לתא שבו ישנו פחמן דו חמצני. הניסוי נועד לדמות מצב שבו התינוק ישן על בטנו, או שמעבר האוויר אל דרכי הנשימה שלו אינו אידאלי – כמו למשל כאשר שמיכה או כרית מכסה חלקית את פניו.
לתדהמתם, גילו החוקרים כי עכברים מקבוצת הביקורת, שרמות הסרוטונין במוחם היו נורמליות, שינו את אופן נשימתם כדי להציל את עצמם מחנק, ונשמו נשימות עמוקות ומהירות. עכברים שאספקת הסרוטונין למוחם שובשה המשיכו לנסות לנשום כרגיל, עד שנחנקו.
"תוצאותיו החד משמעיות של הניסוי שופכות אור חדש על חקר תסמונת המוות בעריסה", אומרת ד"ר סוזן דימקי, מעורכות הניסוי. כעת, מקווים החוקרים, יוכלו לפתח מנגנוני התמודדות יעילים יותר עם התסמונת, ולצמצם את מספר התינוקות הנפגעים ממנה מדי שנה.
"פריצת דרך, אך הפתרון עוד רחוק"
תסמונת המוות בעריסה (SIDS) היא תיאור לכל מוות בלתי מוסבר של תינוק בריא, עד גיל שנה. הגורמים לטרגדיה אינם ידועים, אולם ישנן המלצות שהוכחו כמפחיתות את הסיכון ללקות בה: הימנעות מכיסוי התינוק בשמיכות כבדות, מתיחה של הסדין כדי שלא יתרופף ויגרום לחנק, הימנעות מעישון ליד התינוק, הנקה, מתן מוצץ, שמירה על חדר מאוורר ויותר מכל – השכבת התינוק על גבו."
עם זאת, מכיוון שהדרך לפיתוח טיפול יעיל למניעת התסמונת עדיין ארוכה, מבקשים החוקרים לחדד את ההמלצות. "הניסוי המוצלח הזה מקרב אותנו מאוד לפיצוח המנגנון הביולוגי של המוות בעריסה", אומרת ד"ר מריאן וילינגר, מומחית לתסמונת מהמרכז הלאומי האמריקני לבריאות הילד. "אבל עד שנעשה זאת, חשוב להמשיך לעקוב אחר ההנחיות הקיימות, ולהשכיב את הילד על גבו בכל זמן שהוא ישן.
בשל המנגנון העדין של איזון הסרוטונין, נראה כי אכן ייקח עוד זמן רב עד שהמדע יוכל להציג תרופה אפשרית לתסמונת. תרופות פסיכיאטריות שונות, כמו פרוזאק, זולופט וציפרלקס מנסות למנן את השפעתו על המטופלים (באמצעות השפעה על הקולטנים המיועדים לו בתאי העצב), אולם מכיוון שאין רמה אחידה של סרוטונין המתאימה לכולם (בניגוד, למשל, לאנטיביוטיקה שכמותה נקבעת לפי משקל הגוף של החולה), קשה לראות כיצד תומצא בעתיד הקרוב תרופה שתוכל למנוע מוות בעריסה. עם זאת, מחקרים שונים מצביעים על אפשרות לזהות בעתיד תינוקות המועדים יותר מאחרים ללקות בתסמונת, על מנת שיוכלו להיות בהשגחה צמודה יותר שתציל את חייהם.