עוד בתשעה חודשים:
>> איך חוזרים לעבודה מחופשת לידה מושלמת?
>> הידעתם? ניתן ורצוי להושיב תינוק מגיל חצי שנה
>> הכישוף פג: בת נולדה אחרי מאה שנים
הבית הוא ג'ימבורי אחד גדול
מהר מאוד הבנו שהציוד של מאי תופס הרבה מדי מקום בדירה התל אביבית הקטנה: חוץ מזה שהמיטה שלה בחדר השינה שלנו, הציוד שלה תופס חצי מטבח, מחצית מגירות בשירותים (אין לנו ממש מקום ממש לשידת החתלה), ומקום מרשים בארון (מה לעשות? אני אוהבת לתלות את השמלות שלה על קולבים קטנים שרכשתי במיוחד). ועוד לא דיברתי על הסלון. לאור העובדה שמאי בשלב של חצי זחילה - חצי ישיבה והיא מתקדמת קדימה בקפיצות שבדרך כלל מסתיימת באיבוד שיווי משקל והתרסקות או גלגול הצידה – כדי להימנע מתאונות לא נעימות, הנחתי לה מזרון משחקים גדול בסלון והנה לכם ג'ימבורי אחד גדול.
אז נאלצנו לאלתר ולחשוב איך מנצלים את השטח הקטן של הדירה שלנו והופכים אותו מדירה של רווק תל אביבי לאחת משפחתית. שמחה לבשר שמצאנו פתרון יצירתי: נפטרנו משולחן העבודה, ובמקום הטלוויזיה משמשת גם כמסך מחשב עליו אנחנו עובדים.. ובפתרון האחסון - מאי תקבל ארגז מעץ עבור כל המשחקים שלה וארון חדש. אני משוכנעת שאחרי שנרכיב הכול, כמעט בטוח ש יהיה מקום לדברים של לשלושתנו. כמעט.
אני מניחה שחלקכם תוהים למה לא לעבור כבר לדירה גדולה יותר, לצאת מתל אביב הצפופה, ולהימנע מאלתורים של נערת גומי? ובכן, היה ברור לנו שעל מיקום הדירה אני לא מתפשרת. אנחנו גרים ליד פארק הירקון, וסמוך לחוף הים. מה יכול להיות יותר אידאלי מזה?! זה היה החלום שלי, כשפנטזתי על לגדל את מאי בארץ ולחיות בתל אביב - העיר הכי שיקית שיש. אני נהנית לגור פה ולהסתובב עם הילדה בעגלה, ללכת לסיבוב בפארק או לקפוץ לים ולפגוש שם את מיכאל, חבר של מאי שנולד יומיים לפניה.
הכול קרוב, הכול נגיש וכולם עם עגלות
ובכלל, אי אפשר לפספס את העובדה שהעיר הזאת עמוסה באימהות ואבות עם תינוקות ועגלות, ההפך המוחלט ממקום מגורי בארה״ב כיוון ששם אם כבר הייתי רואה עגלה, אז בדרך כלל זה היה עם כלב. משום מה יש להם נטייה להסיע את הכלבים שלהם בעגלת תינוק. לכו תבינו. אז תל אביב היא ללא ספק הגשמת חלום עבורי. אבל כמו כמו כל ישראלי שחי בחו"ל וחוזר לארץ - הוא רואה גם את הדברים הפחות טובים. ויש דברים שממש מטרידים אותי היום, במיוחד כאימא.
היום כשאני נוהגת עם תינוקת במושב האחורי, אני לא יכולה להתעלם מהאגרסיביות של הנהגים הישראלים בכביש. בארה״ב נוהגים בצורה הרבה יותר זהירה, לא עוקפים אותך מימין ומשמאל בו זמנית או נדבקים לך לזנב עד שתזוז - גם אם אין לך לאן. בארץ לא רק שצריך להסתכל מאה פעם לכל כיוון כשעוברים נתיב (כי הרי תמיד יהיה שם האחד שיחתוך אותך), אני מגלה שאני גם צריכה להסתכל אחורה כי יש איזה נהג אחד שנדבק אליך מאחורה, גם אם אתה על 120 קמ"ש. טוב, כל זה לא חדש לאף אחד, אבל כשאת עם תינוקת קטנטנה מאחור זה מלחיץ. לשנות את התרבות הישראלית בכביש אני כבר לא אצליח, אז הדבר היחיד שנותר לי לעשות זה לשים שלט בוורוד זוהר על כל החלון מאחורה שאומר ״יש תינוקת באוטו אז תתרחק״.
בלוס אנג'לס מחכים עד שתגיעי ליעד
אז לא פשוט, אבל מתרגלים. ונזהרים. ונעשים חכמים. הנה, תראו אותי – אני למדתי גם לשמור על עירנות בכביש וגם לחתל בעיניים עצומות על שולחן בית הקפה. כי אם יש משהו שהאמהות בארץ צריכות לקבל צל"ש עליו הוא הזריזות והיעילות בהחלפת חיתול באוויר או בעגלה. אני מודה שאני עדיין בתהליך למידה מכיוון שבלוס אנג'לס לא קיים מקום אחד שבו אין שלוחן החלפה, כולל במטוס. אבל כאן הסיפור אחר לגמרי. בפעם הראשונה שהגעתי לקניון בישראל, מאי עשתה חבילה גדולה, ולא מצאתי שידת החתלה. שעה ארוכה הסתכסכתי עם עצמי בניסיון להחליף לה, בזמן שאני מנסה להחזיק אותה באוויר (כי כמובן שלא היה מקום ליד הכיור). למזלי ניגשה אלי אישה מקסימה שעזרה לי במלאכה. מאז הפנמתי ולמדתי להחליף לה בעגלה. בכלל שמתי לב גם שיש הרגל לאימהות פה להחליף את החיתול ליד השולחן במסעדה ואני למדתי להשתלב יפה עם השיטה הזו רק שאני חייבת לציין שאת הסועדים שאוכלים ונועצים בי מבטים - אני דווקא מבינה. אז אני מתנצלת מראש. מניחה שיהיו לי עוד כמה שיעורים כאן בתל אביב, מקווה שלא עוד הרבה התנצלויות.