החלטתי לכתוב על ההריון הראשון שלי. רגע, זה לא רק שלי, הריון הוא לא לנשים בלבד, שהרי גברים הם חלק בלתי נפרד מן התהליך, אבל בכל זאת אנחנו מתעברות בשילוב המין השני. אף אחד עדיין לא הצליח לעשות את זה אחרת.
חמותי רואה בי רחם מהלך להמשך הגנטיקה המופלאה של בנה
הריון הוא מצב נפלא, טבעי, משגע- של הטבע בהתגלמותו. נשיות מתפרצת של עושר הורמונאלי שמעיד על פוריות ואינסוף אפשרויות להמשך הדור הבא. אז למה למה לעזאזל הריון הוא גם התמודדות בלתי פוסקת עם כל הדברים האלה? עם הפוריות שלנו, עם ההמשכיות, עם הזמן ומוגבלויותיו, שלא נדבר על ההורמונים החוגגים, הן של נשים בתהליך טיפולי פוריות והן אצל המתעברות.
הריון הוא גם מצב אינטימי, אבל גם שייך לכלל: רואים אותו, כל אחד יכול להגיד מה שבא לו, וכל שבט מנכס אותו לעצמו. אמא שלי שבטוחה שבשבילה עשיתי ילדים, לחמותי ברור לה שאני רחם מהלך להמשך הגנטיקה המופלאה של בנה והשכנה שלי שלא מבינה למה שמנתי ככה, כי העובר שוקל גג שלושה קילו פלוס המים, סך הכל חמישה אז למה עליתי עוד עשרים?
מונולוג ההריון-היומן שלי מתחיל בשאלות שעלו כשראיתי שני קווים על הבדיקה המפורסמת: אני אהיה אמא? איך בכלל נעשים אמא? זה אומר שצריך להפסיק להיות ילדה? אמא!..."
לא משנה כמה אנחנו רוצות להתעבר, חולמות על זה, מקוות, עורגות, מתפללות, כשזה קורה מידת השמחה תמיד זהה למידת ההלם. פשוט הלם. כי אף אחת לעולם לא תוכל להכין את עצמה למצב הזה, המדהים הזה, ולפי מיטב הבנתי ההלם הזה, מחברותיי למודות הניסיון, ממשיך גם בהריונות הבאים.
טבעי? מה לעזאזל טבעי בהריון?
בהריון הכל אחר, חדש ולא מוכר ולעזאזל, מי אמר שזה טבעי? מה טבעי בזה? בחילות, עייפות, שמחה שעולה על גדותיה, בלבול, פחד, חשש ותשוקה לילד. הרי זה סותר כל כך את חיי היום יום, הנוחים, הרגילים, הבטוחים.
נו, אז מה, איך מתכוננות לזה בכל זאת? אממ... אני מצאתי אינסוף תשובות לשאלות, וכולן אגב סובייקטיביות לכל אישה. קחו בחשבון שהתשובות משתנות ודינאמיות, חמקמקות ומשתנות כל הזמן עד שהן הופכות לשאלות שוב. אכן מצב מעניין, בדיוק כמו ההריון.
אז אני חוזרת לזה שכתבתי, כי כך אני יודעת להתמודד עם המציאות הכי טוב. לכתוב ולהדהד את תחושותיי לסיפור, למעשייה. זה מרכך, מכניס דרמה, יש קונפליקט ובסוף קתרזיס בצורת ילד (אין לי מושג אם המילה מתאימה לתיאור לידה אבל מצא חן בעניי הרעיון) והמסע נפתח מחדש למשהו אחר לגמרי.
כביכול אין קשר בין ההריון לרך הנולד המוחזק בזרועותינו. בחוויה שלי, ההריון הוא הטירונות שלפני השירות הצבאי, שאצלי ארך שנה ותשע בערך, שזה בערך הזמן שבו אחזתי כבר בילד שני ובערך הזמן שבו הבנתי שאני אמא וזה סופי, לכל החיים.
כשאני כותבת, אני מרשה לעצמי להיות כמעט בכל רגע בהריון. לשהות בו, להניח לו, להתבלבל, להירגע ולעבור לחודש הבא. כל חודש היה כל כך אחר מקודמו והרגשתי שאני גדלה ומתפתחת יחד עם העובר שמתפתח בתוכי.
להריון יש כל כך הרבה צבעים והוא מגלם בתוכו את התפקיד הכי משמעותי בהיותנו נשים לא כי זה מהותנו או תפקידנו, פשוט כי זה תופס את מרכז חיינו בין עם אנחנו רוצות ובין אם לא. יש לי חברה טובה שבחרה לא להביא ילדים ועם זאת כל אדם שני תוהה לגביה ולגבי הבחירה השנויה במחלוקת שלה. היא אינה אמא ועם זאת כולם מתעסקים באיך היא לא? אז אולי זה כן מהותינו?
קודם נלד את עצמנו, אחר כך את הילדים
מעצם היותי יוצרת, היה לי צורך להתעכב על ההריון ותהליך ההתעברות. הבנתי שאני עוברת בשער שברגע שאעבור בו לא יהיה אותה האישה שהייתי לפני. מכל הבחינות. הנפש המשתנה, הזוגיות מתהווה מחדש, והגוף, כן הגוף, כל כך שונה ומשתנה: לטוב ולפחות טוב. ולהתעקש לאהוב את מי שאני, למצוא מחדש את האני שלי בתוך התפקיד עם הבטן הגדולה ואז עם הבייבי על הידיים...
כמובן שאחרי הלידה הבנתי שהלידה היא השער הכי גדול של ההריון, שבעצם הלידה היא הפינאלה, הפיק...
אז ברור שלא כולן צריכות לעבור את זה כך. לכל אחת מסע משלה, דרך משלה, צורה משלה. זה מה שאני הכי רוצה לספר ולהעניק לנשים. ההריון שלהן, התשוקה שלהן לילד, ההתעברות שלהן הם רק שלהן. אין סיפור שחוזר על עצמו, אין סיפור שדומה למשנהו. לכל אחת מאיתנו סיפור ייחודי רק לה וזה היופי. פה מתגלמת הבריאה. בשוני, בסיפור, בדמויות, בצורך הגלום בהשתנות האישית שלה.
אחר כך אנחנו מבינות שהשוני ממשיך. בהריון השני, בלידה השניה, בילד השני וכך הלאה אינסוף אפשרויות, כמו טיול סביב העולם, כמו בטרקים בנפאל בהם כולם עוברים דרך אותם הנופים אבל העיניים שמתבוננות בהן משתנות.
המחשבות הסתיימו בלידה "כמה פחד משתחרר לי מהגוף כשעדן (בתי) יוצאת יחד איתה עפים ממני פרפרים של כל החרדות הכי גדולות שהיו לי בחיי. פנים מול פנים אנחנו עומדים אני והפחד עד שאנחנו הופכים אחד. חברים."
כי כשאנו נושאות בתוכנו ילד אנחנו נושאות את הפחדים, את החלומות, את המאווים שלנו. הסיפור, המחזה, הספר של חיינו כל הזמן משתנה וניסים כל הזמן קורים. זהו, ניסים קורים. לא בעצב נלד בנים ובטח שלא בנות. אלא באהבה, בשמחה, בקבלה נלד קודם כל את עצמנו ואחר כך את ילדינו".
הכותבת היא יוצרת ושחקנית, אשר בימים אלה מסיימת לכתוב את ספרה "יומן הריון", שבהשראתו יצרה את ההצגה "יומן הריון". ההצגה, בבימויה של רינה לביא, מופיעה בתיאטרון הסמטה ובמסגרות פרטיות