אם היה לי שקל על כל פעם שאהבת חיי גערה בי להתקרב לבטן ולדבר אל העובר כבר הייתי יכול להציל את כלכלת יוון או להשכיר דירת חדר בדרום תל אביב. בשורה התחתונה, עם כל האהבה שלי ליצור הקטן ששוחה שם בפנים, אין לי שום דבר אחר להגיד לו חוץ מזה שאמא שלו מופרעת.
מה שבטוח זה שלא אספר לו סיפורים ומעשיות, יש לי שנים ארוכות לעשות את זה אחרי המקלחות וארוחות הערב אז די לצרה בשעתה. בינתיים אני יכול לספר לו על סבא מוטי שלצערי הוא לעולם לא יזכה להכיר. הסבא החייכן שתמיד קנה את המתנה הכי גדולה ליום הולדת של הנכדים, האבא שלי שנתן לי את הביטחון להרים את הראש מעל המים ולאהוב את מי שאני. דווקא יכולים לעניין אותו החודשים האחרונים של סבא שלו. הגבר המרשים הזה שנהנה כל כך כשקראו לו סבא היה נכה מאה אחוז ברגליים מאז שאני זוכר את עצמי, ולא נתן לאף אחד להתייחס אליו כאל מוגבל. כילד הוא נתפס בעיני כאיש הכי חזק בעולם, גם כשלעולם לא זכיתי לשחק אתו כדורסל או כדורגל כי היה בכיסא גלגלים. האדם הזה שהיה בשבילי גזע עץ יציב ואיתן, שנכנס ויצא מחדרי ניתוח יותר פעמים מחלק מהרופאים שטיפלו בו.
אני אספר לילדי שבבטן שסבא שלו היה הראשון שסיפרנו לו שאנחנו בהריון. אני ואהבת חיי הרגשנו שאנחנו חייבים לשתף אותו גם כשזה היה בשלבים המוקדמים של ההריון. הוא כבר היה מאושפז מספר שבועות במחלקה וכבר הפסיק לדבר - במהלך אותן שבועות הוא עבר סדרת ניתוחי ראש אך הזיהום והסרטן שהתפשט סירבו להניח לו לנפשו. כל מה שביקשנו היה לעשות לו מעט טוב עם הבשורה המשמחת, לגרום לו מעט אושר בים הנורא שסחף אותו. לתת לו סיבה להמשיך ולהיאבק כדי למשוך את הזמן, כדי שיוכל לקבל הזדמנות לראות נכד, בן ממשיך ממני. הוא כבר לא יכל לדבר, כל מה שיכל לעשות זה להרים את הגבות ולחייך מאוזן לאוזן. כששמע על הבשורות הטובות הוא התרגש ודמעות ירדו מעיני כולנו, חיבקנו אותו והוא התמסר לחיבוק שלנו בשארית כוחותיו.
"לא העזנו לגרום לו לחשוב שאנחנו מטפלים בו"
נדירים המקרים בהם ראיתי אותו מאושר ככה – קומץ הרגעים בהם חש הקלה והתרגשות טהורה היו בעיקר באירועים בהם אחיותיי ואני הבאנו לו גאווה – היינו הכל בשבילו והוא היה הבסיס של כל פעולה ומחשבה בחיינו, קמנו איתו והלכנו לישון איתו. גם כשגדלנו ובגרנו, בראש ובראשונה היינו הילדים שלו. גם כשהובלנו אותו לבתי החולים, גם כשאיבד את ההכרה ורעד בידינו, תמיד נשארנו הילדים הקטנים שלו ולא העזנו לגרום לו לחשוב שאנחנו מטפלים בו – הוא היה האבא החזק ואנחנו עשינו כל מה שילד אמור לעשות – היינו שם בשבילו.
בני יקירי, אני מצטער שאני מספר לך את זה ככה, אתה אפילו לא נולדת עדיין, אבל חובה עליי להכין אותך לעובדה שאחד החלקים הכי גדולים בפאזל של ילדותך חסר כעת. סבא הלך והוא לא יחזור, ובעתיד כשתשאל אותי איפה הוא, ברור לי שאתחמק ואומר שהוא בשמיים ושהוא שומר עלינו - ותוך כדי שאענה לך, אתפלל שתעביר נושא ולא תשאל עוד שאלות.
ילדי הקט, בקשה קטנה לי אליך, רק אם אתה יכול ועדיין לא נטבעו תווי פניך - תוכל לשכוח מכל מה שאמרתי ולא להידמות לי? תוכל בבקשה להראות כמו אותו איש ענק שפיספסת? קח את העיניים שלו, השפתיים שלו, קח כל דבר, זה לא באמת משנה. אני מתחנן אליך בני, הזכר לי אותו. רק כך אוכל לזכות בהזדמנות שניה לחוות אותו, לחזות בעדות חיה ונושמת לכל מה שהיה. אפילו רק את החיוך שלו, את החיוך הגדול והנעים שלו, שהשרה בכולנו ביטחון ושכרגע תמונתו קורעת אותי לגזרים.
בלידתך הקרובה בני, אתה זוכה בתפקיד חשוב. אתה זוכה להחזיר את האור הביתה לאחר תקופה ארורה וחשוכה. אז בבקשה, אם אתה יכול וזה עדיין לא מאוחר, אל תהיה דומה לי. תהיה דומה לו. לסבא שלך, לאבא שלי, מוטי לביאד.
אבי לביאד, אב לשניים, מהנדס, סופר ואסטרונאוט בפרילאנס.