ויטה קיירס  (צילום: תומר ושחר צלמים, צילום ביתי)
ישראל בעד פרו ורבו, אבל מה עם לקום לאישה בהריון באוטובוס? צולם בחודש חמישי | צילום: תומר ושחר צלמים, צילום ביתי
כשהידקתי את החולצה לגוף בחודש הרביעי או החמישי, וניסיתי לדמיין איך אראה בשמיני, ראיתי בטן עצומה, כזו שנכנסת לפני לחדר ומכריזה על בואי החגיגי. חשבתי שאהיה ענקית ויפה, שאראה כמו אלת פריון זוהרת וכולם יבואו ללטף את כרס הבודהה שלי למזל וברכה. אבל הימים עברו, השבועות חלפו והיי - אף אחד לא נותן לי יחס מיוחד. לא מציעים לי לעקוף את התור בסופר, לא עוזרים לי עם השקיות ואפילו באוטובוס לא קמים עבורי. מה נסגר אתכם אנשים? ישראלים לא אמורים להיות עם חם? ילודה לא אמורה להיות כאן ערך עליון?

אני מודה שבנושא הקימה באוטובוס עוד לא לחלוטין הסכמתי עם עצמי. מצד אחד, גם בשבוע 31 אני לא בדיוק חלשלושה. אני סוחבת אבטיחים על בסיס שבועי, משתדלת ללכת כמה שיותר מהר ומאתגרת את עצמי פעמיים בשבוע בתרגילי שיווי המשקל בפילאטיס.  נוסיף לזה את הנתון הקטן שבעוד חודשיים בערך גם עומד לי לצאת מבין הרגליים ראש של תינוק, אז אני באמת מתלוננת על 30 דקות עמידה בקו 189 לרמת החייל?

מצד שני, באוטובוסים לא נערכת תחרות "מסכן נולד" שבה הנוסע עם הסיפור הכי עצוב זוכה בכיסא. זה לא עובד ככה. לכן כשלא מציעים לי עזרה, אני קצת נעלבת. אתם הרי לא מכירים אותי, לא יודעים מה מצבי, יכול להיות שהעמידה הממושכת בקיץ התל אביבי תפיל אותי עוד רגע, ואם לא זה - אז בלימה פתאומית של הנהג, ואז זה עלול להיות מאוד אבל מאוד לא נעים.

הרגע השפל ביותר שחוויתי בהקשר זה אירע כשהייתי בערך בחודש חמישי וחטפתי סחרחורת, אבל כשחברה פנתה אל אחת הנוסעות וביקשה ממנה לתת לי לשבת, היא פשוט אמרה לה "לא". גם כשראתה שאני מתיישבת על רצפת האוטובוס - המשיכה לשבת במקומה.

ויטה קיירס בהריון  (צילום: תומר ושחר צלמים, צילום ביתי)
לא רואים לי בטן? נו, בחייאת! | צילום: תומר ושחר צלמים, צילום ביתי
כששאלתי חברים בעבודה למה ההצעה לשבת היא פרח בר נדיר בשדות התחבורה הציבורית, קיבלתי שתי תשובות. האחת, כולם היום תקועים כל הזמן בסמארטפונים ולא באמת מסתכלים לצדדים, והשנייה: ההריון שלי קטן יחסית ולא תמיד ניכר לעין. את הטיעון הראשון אני מוכנה לקבל, גם אני הופכת לזומבי-גלילה מיד אחרי העברת הרב-קו, אבל "לא רואים את הבטן"? באמת? זה כבר תירוץ עלוב. באפריל האחרון יפתח ואני נסענו לדרום קוריאה, הבטן שלי נראתה אז כאילו סתם הגזמתי עם הבורקסים - וגם אז פינו לי מקום (וזה לא שבמדינת האם של סמסונג ו-LG אין לאנשים סמארטפונים).

ומה כאן? אנחנו נחשבים לעם פתוח ומחבק, אנשים שיכולים לפתוח בשיחת חולין כמעט עם כל אחד, בכל מקום ובכל מצב. אנחנו נדיבים ולא מתפנקסים, ואין סיכוי שמישהו יפתח שקית במבה ולא יציע לכולם להתכבד. אבל כשזה מגיע לעניינים הקשורים לטריטוריה (בתורים, באוטובוס, בחוף הים): שמע ישראל! צריך ללבוש אפוד מגן ולהתפלל לטוב. אם תרשו לי להיות שמאלנית מעצבנת לרגע אומר שאולי זה עונשו של עם ללא גבולות מדינתיים ברורים, גם הגבולות החברתיים נתונים לפרשנות.

בשורה התחתונה, המסקנה שאני מגיעה אליה היא שלא מדובר כאן בעניין של צורך - זו בעיקר שאלה של אהבת לרעתך כמוך ומתן כבוד. ויכול להיות שאימהות ישראליות הופכות לראויות לכבוד הזה רק כשהן צועדות לביקור בבסיס עם סיר שניצלים.

ויטה קיירס
ביפן זה לא היה קורה. הנה תראו בתמונה!
עוד אנקדוטה על חו"ל וחתכתי: לפני ארבע שנים בערך יפתח ואני היינו ביפן. כשעלינו לאוטובוס ראינו שלט שעליו נוסחו הכללים בצורה מאוד בהירה: שימו לב, המקומות הללו שמורים לקשישים, נשים הרות, הורים עם תינוקות, נכים או אנשים עם לב גדול (סתם, כנראה התכוונו לאנשים עם בעיות לב). אז נכון, יפן סובלת מירידה חדה בילודה ויש שם כבר יותר סבים וסבתות מאשר תינוקות, ומצד שני - תמשיכו להתעלם מאיתנו, וגם אנחנו נסגור את הרחם! (לא כולל דתיים ובני מיעוטים, ט.ל.ח).

לכל הטורים של ויטה