אבל הכי קשה, והכי כואב, היה לחשוב שהעובדה שאני לא מבינה את התינוקת שלי בהכרח מעידה שאני אמא לא טובה. לשמוע אמהות מצקצקות: "מה, את לא יודעת לפי הבכי שלה מה היא רוצה?"; לקבל מבט שיפוטי של "לאמהות אמור להיות אינסטינקט בסיסי להבין את הילד שלהן. מה, לך אין כזה?"; ולפתח רגשות אשם בגודל של הר חיתולים משומשים. איזו מן אמא אני, שלא מבינה את הבת שלה? מה, אני מקולקלת?
בסופשבוע האחרון נתקלתי בכתבה בכלכליסט שכותרתה: "מי לימד אותך לגדל ילדים?". בדומה לכתבות רבות מאותו הז'אנר, כל מה שהיא עושה זה לחזק את רגשות האשמה, לזרוע זרעי ספקנות וחוסר ביטחון בקרב האמהות התוהות. הכתבה טוענת שפנייה ליועצות מקצועיות בתחום ההורות (בעיקר הראשונית) היא פינוק, תוצאה של תחרותיות מול אמהות אחרות, התעלמות מהאינסטינקט האימהי הטבעי שלהן, חרדה מלאכותית, חוסר יכולת ליישם את הכתוב במאמרים ובספרים (כאילו שכל הטיפים הכלליים מתאימים לכל הילדים בעולם) ועוד טיעונים מופרכים ומגמתיים.
בין השורות, המסר הפשוט שעובר הוא שלנשים אמור להיות חוש אימהי שכזה שמבין את הילד וכמו מרי פופינס הן אמורות לרחף בקלילות ונונשלנט עם מטרייה בין פח החיתולים למשאבת החלב ב-2:30 בלילה. כי הלוא אמהות היא משהו שבא בטבעיות, בשלוף מהשרוול. בלי לקטר ובלי לבכות, כמובן. עלינו לטייל בגינה עם חיוך רחב על הפנים, גב זקוף, תינוקת ישנה בניחותא בעגלה ללא שום עיגולים שחורים.
פתאום התחלתי להבין את הבת שלי
חווית ההצלחה הובילה אותי לייעץ לחברות מתוך הידע המקצועי שרכשתי, והצלחתי לעזור גם להן. איזה סיפוק! בעקבות זאת הלכתי ללמוד ייעוץ שינה באופן מקצועי, כדי שאוכל לעזור לעוד אמהות, כאלה שמתקשות ליישם את הכתוב במאמרים ובספרים (מתוך קושי רגשי אישי או כתוצאה ממקרה ספציפי מאתגר במיוחד שהעצות הכלליות לא מותאמות לו) וזקוקות ומעוניינות בהכוונה וליווי אישי עם ילדיהן, ולחוש שוב את הסיפוק האדיר הזה.
הטיעון שאנו חיים בחברה מודרנית ובסביבה אורבנית, בה נמצאים רק זוג הורים ותינוק פעוט בלי תמיכת השבט והאוהל האדום, כבר מוכר ושחוק ואף הופיע בכתבה, נראה שכדי לצאת ידי חובה. אולם הוא נכון ומדויק. התמיכה שהדורות הקודמים קיבלו בזמנם הייתה אחרת. היה להם מעגל תמיכה של אמהות, דודות, וחברות שכולן ילדו לאחרונה ומלמדות זו את זו להניק, לטפל בתינוק, להרגיע את בכיו ועוד. בעידן המודרני בעולם המערבי, האמהות של רובנו ילדו לפני כ-30 שנה ובקושי זוכרות איך מחליפים חיתול. רובנו עובדות וצריכות את הכוחות שלנו כדי לקום לעבודה בבוקר ולא אחרי לילה נטול שינה, ועוד לאחר מכן לדאוג לכביסות – אוכל – סדר – וסידורים שאינם נגמרים. איך בתוך כל בליל החובות הללו, אפשר לצפות מכל האמהות שיש לנקות את הרעשים ולהתמקד באינסטינקט הבסיסי שלהן?
האינסטינקט שלנו קיים אבל נבלע ברעש
הוא שם. הוא קיים. אבל נבלע ברעש של עשרות עצות וגישות שונות, של ביקורת ושיפוטיות, של עומס החיים, של רגשות אשם אינסופיים והורמונים שאחרי לידה מבעבעים ומקשים על הסדרת המחשבות. ולכן, אמהות רבות, חכמות, טובות, אוהבות את ילדיהן, לא מצליחות לגרום לו לישון. עם כל המאמרים והספרים שיש. לא מבינות למה הילד שלהן עוד לא מתהפך כאשר כולם מסביב כבר זוחלים. לא מצליחות לנשום מרוב הבכי ולא יודעות איך להרגיע כבר את הבכי של הגזים הארורים.
בכל בחירה באיש מקצוע, הקשיבי לאינסטינקט שלך, למי שאת, לפני שאת בוחרת ביועצת שתראה לך את הדרך, כדי שתתאים לגישתך ולתפיסת עולמך. כי את אמא טובה דיה. בדיוק כמו שהתינוק שלך צריך.
*שרי גלזר היא יועצת שינה ומנחת הורים
עוד ב9 חודשים:
>> בבושקה אנושית: התינוקת נולדה עם תאומים בבטנה
>> ביציות נהדרות, זרע איכותי אבל אין תינוק: הסיפור של עירית בנדק
>> היריוניות בשחור: איך מפגיזים באירוע תקשורתי?