"יש ילדה שאת אוהבת יותר? ברור שכן!"

אם הורים רגילים חווים רגשות אשמה על זה שלפעמים הם מעדיפים ילד אחד על פני הילד השני שלהם, נסו לדמיין מה עובר על אמא לתאומות. אחת השאלות שאני תמיד נשאלת כשאני מספרת שיש לי תאומות היא האם אני מבדילה בינהן (לא תמיד) האם הן שונות באופי (ברור) ואת מי אני אוהבת יותר (באמת?) סך הכל שאלות לגיטימיות לא? (לא!).

התשובה הדיפלומטית לשאלה את מי אני אוהבת יותר היא, שבדיוק כמו שיש להן עוד אח קטן שחולק איתן את האהבה שלי, גם אותן אני אוהבת שווה בשווה. התשובה האמיתית היא - תלוי מתי אתם שואלים.

אף על פי שאני אוהבת לנופף בדגל הייחודיות שבהורות לתאומים, דווקא פה אני בדיוק כמו כל אמא אחרת, לפעמים קל לי יותר עם ילדה אחת וקשה יותר עם השנייה. הבעיה היחידה היא שאולי רגשות האשמה קצת יותר קשים, כי אין תירוצים, זה לא שאחת צעירה ותלותית יותר וזה לא שחוויית הלידה והגידול הייתה שונה בין שתיהן. הן עברו את אותה הדרך איתי, התחנכו וגודלו בדיוק באותו האופן ובאותם התנאים, והצרכים שלהן זהים לפחות בשלב ההתחלתי. ובכל זאת - הן שונות, בדיוק כמו ששני אחים בגיל שונה היו שונים, וכן, גם האהבה שלי אליהן שונה ומשתנה ככל שהן גדלות ומפתחות את האופי הייחודי של כל אחת.

כשהן רק הגיעו הביתה ארבל הייתה ישנה הרבה יותר טוב מירדן. כשחושבים על זה, גם היום זה ככה אבל אז הפער הזה הרגיש קיצוני בהחלט. בעוד שארבל הייתה יכולה לישון לילה שלם, ירדן הייתה זקוקה לנו לפחות שלוש ארבע פעמים בלילה. נחשו את מי אהבתי יותר בבוקר?

באותה תקופה גם ירדן הייתה תינוקת יפהפייה ואילו ארבל, ובכן, פחות (אל דאגה, היא השלימה את הפער והיום שתיהן עוצרות נשימה) ודווקא בגלל זה הרגשתי שארבל זקוקה ליותר מהאהבה שלי, כיוון שכולם אוטומטית נמשכו לירדן שהייתה על תקן תינוקת פרסומת.

כשהן גדלו קצת, לקראת גיל שנה, ארבל פיתחה אופי עקשני ואסרטיבי, שזה לא הכי כיף כי היא עוד לא יודעת לדבר ולהסביר מה היא רוצה, אז היא משיגה את זה בצעקות. ירדן לעומת זאת הייתה נוחה לבריות, זורמת וחייכנית. נחשו עם מי היה לי קל יותר אז.

הייתי קמה בבוקר, מחבקת ומסניפה את שתיהן, במיוחד את זו שבאותה תקופה באה לי פחות טוב, כדי להכריח את עצמי לתת לה את האהבה שאני אולי בטעות מחסירה ממנה, כי היא קשה לי יותר באותה התקופה.

תכירו את הנדנדה ותיזהרו שלא ליפול לתוכה

למשל, כשאחת נמצאת במהלכו של טנטרום מפואר כולל השתטחות מרשימה על רצפת קופת החולים, והשנייה עומדת כמו מלאך, אני מזכירה לעצמי לא להגיד את המשפט האלמותי שנאמר על ידי הורים בכל העולם, כן גם על ידי: "תראי איזה יופי אחותך מתנהגת" ויש לפעמים שאני מגדילה ומוסיפה: "למה את לא יכולה להתנהג כמוה". זה בדיוק, אבל בדיוק מה שמעצים את הנדנדה הזו, ואת התסכול שלי ושלה. ארבל היא ארבל, ירדן היא ירדן. לפעמים קל לי יותר עם אחת, ולפעמים עם השנייה, ולפעמים שתיהן בלתי נסבלות ואני מתנחמת בזרועות אחיהן הקטן.

>> בפעם הקודמת: קרן איתן על החיים בפגיה