לילי בהריון
הייתם טובים אליי, הריונות שלי | צילום: לירון ברייר
הלידה השלישית של חברה שלי, דנה, הייתה קשה, בדיוק כמו שתי הקודמות שלה. על אף שקיוותה לעשות תיקון בפעם השלישית וחלמה על לידה טבעית ונטולת אפידורל – גם הפעם הלידה התעכבה, הסתבכה, החסירה לא מעט פעימות ונגמרה, איך לא, תחת סכין המנתח הקיסרי. "מה לעשות?", היא אמרה לי בשיחה הראשונה של אחרי. "אני לא טובה בלידות, מזל שאני טובה בלגדל ילדים".

ואצלי? ובכן, ההריונות שלי עברו עליי בסך הכל בלי יותר מדי סיבוכים, עניינים וצרבות. אני זוכרת שאחרי שילדתי את אלה, מאוד רציתי להיכנס שוב להריון. לא חשבתי באמת על מה זה אומר עוד ילד, רק פנטזתי על להיות בהריון שוב. ההרגשה היומיומית הזאת שמשהו צומח בך, בועט וזז, שהגוף מתעצב בצורה נשית ואחרת מכל מה שהכרת, שאת מרכז תשומת הלב של היקום, שאת מרגישה שאת לא לבד אף פעם. זאת הסיבה שתמיד העסיקה אותי המחשבה מתי אישה משלימה שזהו, היא כבר לא תלד יותר, מתוך כוונה ברורה שהיא סגרה את הבסטה ולא מעוניינת בעוד הריונות, לידות, ילדים.

לא התענגתי מספיק על ההריון הזה

ברגע שאת מגיעה למסקנה הזאת, את בעצם אומרת שיותר לא תחווי את נס הבריאה, את תשעת החודשים המדהימים האלה, את הלידה, עם הצירים והכול, את הרגע הזה שחיים חדשים יוצאים ממך והם פותחים עיניים גדולות, נושמים נשימה ארוכה ומשחררים בכי צווחני.

אז הנה אני בדיוק שם, במקום הזה. בהבנה הזו שסיימתי עם ההריונות בחיי. ככל הנראה. די בטוח. כמעט סגורה על זה לגמרי. לא ברמה של קשירת חצוצרות, אבל לגמרי ברמה של טבעת. או התקן. או גלולות. או משגל נסוג. או בלי סקס בכלל. אני את שלי עשיתי. סלמאת.

העניין הוא שההריון האחרון הגיע אלי בהפתעה. חצי ממנו הקאתי, בחצי השני רק ניסיתי לעכל שיש עוד ילד שעומד להיכנס למשפחה. הדבר היחיד שלא חשבתי עליו הוא שזאת תהיה הפעם האחרונה שאהיה בהריון. שארגיש את הבטן מתהפכת וזזה. שאלד. שאביט בזגוגית של התינוקייה ואתענג על התינוק שלי. שאנסה להניק ולא אצליח. שלא אשן. וכל מה שעובר עליי עם תינוקות. פייר? לא התענגתי מספיק בהריון הזה. לא ליטפתי את הבטן, לא שיבחתי כל רגע. הוא עבר לידי, בפזיזות, במהירות, בבזק. חבל.

מדי פעם שואלים אותי אם יבוא ילד רביעי, ואני עונה בהחלטיות שלא. שמספיק. כי שלושה זה יופי ואין לי צורך ביותר. הם ממלאים את חיי בכל צורה אפשרית שקיימת, מרמת הרגש ועד רמת הכיס. אבל פייר? לדעת שזה נגמר עושה אותי קצת עצובה. תוסיפו לזה את יום ההולדת הקרב ממש והעגול כמעט של 35, ואת העובדה שגם המחזור ההוא מפעם הופיע מחדש השבוע, לראשונה מאז ההריון, וקיבלתם שלוליות מטפטפות של רגשות בלתי נשלטים בכל מקום בבית.

שמחה שאני כבר אחרי

כאילו, מה? הרי עד לפני דקה וחצי רק הכרתי איזה גבר חמוד בבליינד דייט בבית קפה והתחלתי עבודה שנראתה לי מגניבה בתקשורת, וכל מה שחשבתי עליו זה טיולים, שופינג, שינה ולהכיר את המשפחה שלו, ואז נניח חתונה. ונורא התחשק לשחק אותה משפחה עם איזה תינוק חמוד, ואיזה בית משלי ולפני שהספקתי לומר: "וואי, מה זה הסדק הזה בזווית העין?" הפכתי לאישה בת 35 עם שלושה ילדים בדירה בנס ציונה עם רכב הסעות עם שבעה מקומות ישיבה ועם עוד כמה וכמה סדקים וקמטים סביב העיניים, שהבינה שהיא סגרה את הבסטה.

אדווה, אלה ואוהד אלמליח
ממלאים את חיי מרמת הרגש ועד רמת הכיס. אלה, אוהד ואדווה אלמליח | צילום: לילי שרצקי אלמליח

על פניו, אין לי מה להתלונן. אני מודה בהחלט על חוסר העירנות ההוא בנטילת הגלולות שהביא להריון המפתיע הזה, על אף הפער הקטן. יודעת שאם זה לא היה מגיע עכשיו, אולי זה לא היה מגיע לעולם. שמחה שבגיל 35 אני כבר אחרי הלידות וההריונות, ושמחה שכל זה קרה כשיש לי את הכוחות, האנרגיות והדרייב לגדל שלושה קטנטנים, לחיות בתוך גן שעשועים 24/7, ולהחליף חיתולים, ולנקות בקבוקים. נחמד לי שאני כבר שם. אחרי.

אבל עדיין, עמוק בלב, הרעיון שסיימתי עם הלידות ושלעולם כבר לא תהיה בי הציפייה הגדולה והרצון לגלות שני פסים על סטיק – הוא סוג של סוף של תקופה, שלא תחזור על עצמה לעולם. ונראה לי שמותר לי ואולי אפילו ראוי שאתאבל עליה קצת. שאפרד ממנה יפה ובכבוד, ועם כמה דמעות. אחרי הכול,  היא הייתה טובה אליי מאוד. עליי להודות טריליוני פעמים שהתאפשר לי להיכנס להריון בקלות, להוקיר שהלידות שלי הסתיימו בידיים מלאות ובריאות, ולהבין ששום דבר לא מובן מאליו. עכשיו זה הזמן להתמקד בבסטה הפתוחה שלי ולגדל שלושה ילדים הכי טוב שרק אוכל, בתוך העולם המשוגע הזה.

עכשיו, משאמרתי את כל זה, הרשו לי להתפנות לסיפור הטראגי האחר: גיל 35. אני? איך זה קרה בדיוק?!?! ברשותכם, אלך למרוח קרם עיניים ואשוב עם תובנות.

>> בפעם הקודמת: בילדה השלישית לילי כבר מבינה מה חשוב באמת