חשבתי שאני יודעת מה זה אומר להיות הריונית. עשרות בחורות מסביבי, בשלבים שונים של חיי נכנסנו להריון, שמחו, אולי טיפה סבלו, חייכו באופן בלתי נשלט וליטפו את בטנן במעגלים באופן אובססיבי ונטול שליטה.

מאיה זמיר-ארדיטי - הריון והעיר הגדולה2 (צילום: תומר ושחר צלמים)
"זורמת? אז זהו, שלא". מאיה זמיר ארדיטי | צילום: תומר ושחר צלמים

זה שלאחר מכן מגיע פרק האימהות שאינני יכולה כרגע בכלל לדמיין אותו, זה כבר משהו אחר. אבל להיות בהריון, חשבתי לעצמי, מה כבר יכול לקרות שם? מה עלול להפתיע אותי? מסתבר שהכל. בערך.

לא מצליחה לחבר בין הזהויות

לפני שהפכתי להריונית הייתי תל אביבית. נכון שזו עדיין עיר מגוריי, אבל מה לעשות שסטטוס "הריונית" עולה על שאר הסטטוסים שמאפיינים את זהותי (כמו שייכות גאוגרפית, השכלה, ובמה את צופה – "האח הגדול" או "מבט שני"). ככל ששלבי ההריון הולכים ומתקדמים, אני לא מצליחה לחבר בין שתי הזהויות הללו. אפשר לומר שככל שאני תופחת יותר, אני נהיית פחות ופחות תל אביבית?

בעבר היה לי קטנוע. הכרתי את העיר כמו כף ידי, הגעתי לכל חור בו היה איזה איוונט. כל פעם שסיימתי את העבודה וקטנעתי הביתה, ראשי הפליג במחשבות: לאיזה אזור בתל אביב לא הגעתי כבר המון זמן? שבוע האמנות התחיל ומחלקים קאוות בחינם? נאולי נלך לאכול במקום הזה שנפתח בנמל יפו? לא צריך לחפש הרבה כדי לחגוג בעיר. בכל רגע ורגע, משהו מתרחש בה, ואם את טיפוס כזה שרק מחפש לחגוג את החיים האלו, אז לפעמים הערב אף היה מתפרש על גבי כמה מקומות.

גרפיטי בתל אביב - הריון והעיר הגדולה (צילום: תומר ושחר צלמים)
מ"ערה" להרה". העיר מזדהה | צילום: תומר ושחר צלמים

בכל אזור בעיר שהגעתי אליו, הכרתי המון אנשים – באוניברסיטה, בפלורנטין, בקפה מרסנד, בקונטיינר, ביוגה של אייל ביפו. אפילו נקלעתי בטעות למסיבת "אחד במאי" וערב שלם ביליתי עם "שומרי השירה", שזה אחר זה הקריאו מניפסטים לא מובנים. זרמתי לאן שרק אפשר, כי בכל מקום בעיר הכול היה אפשרי.

התנהלתי כמו תינוק קטן שנאבק בעייפותו, לא רוצה ללכת לישון כדי לא להפסיד את כל מה שעוד אפשר להספיק היום.

מקטנועית להריונית הולכת רגל

עם הזמן הקטנוע נשחק, ונמכר אחר כבוד לסוחר גרוטאות. עברתי לאופניים. אורח החיים שלי נהיה איטי הרבה יותר, אבל עדיין איפשר לי לנוע בחופשיות מלאת סטייל ברחובות. מצאתי את אהוב ליבי, וכיום אני הריונית - הולכת רגל, והשוטטות בעיר נהייתה בעיקר בתוך מונית שרות – לא סקסי בעליל.

אך השינויים התעבורתיים שהביא איתו ההריון, הם כאין וכאפס אל מול השינויים בגופי. כאחת שתוספת של 500 גרם למשקל הטרידה את מנוחתה, עכשיו אני צריכה לקבל את העובדה כי התוספת הזו זאת עובי (העוברית), והיא מתווספת לעלייה של שבעה קילו נוספים מתחילת ההריון.

המתח הזה בין מה הייתי עד היום ובין השינוי שעובר עלי, מעסיק אותי מדי יום. הבחורה שזורמת עם השינויים היומיומיים שמספקת העיר - נותרה מאחור, ובמקומה הופיעה המהססת, הלא מתמסרת, זו שמבינה כל יום מחדש, שהיא בהריון אבל מתה מפחד ללכת עם הזהות הזאת – עד הסוף.

בכל פעם שתזכורת פיזית מזכירה לי את הסטטוס החדש שלי – קושי בתנוחות ביוגה, עייפות מעבודה מאומצת, לחץ בסרעפת, צרבות וכמובן בטן שכבר החלה לבצבץ, אני עוצרת לרגע. החיים כבר לא כמו שהיו, וההבנה הזו גורמת לי לרצות באיזשהו מקום להישאר בחודש חמישי לנצח. לא לחזור לאחור, אבל גם לא להתקדם קדימה שזה אומר – לדחות ככל שניתן את הביקור בבוטיקים לבגדי הריון, למעט בשיחות עם אימהות, להתעלם מסרטי הסברה וספרי הריון, ולחשוב עדיין על הצרבות כגרפסים קטנים וחמודים.

אני חייבת לציין, כי כל זה לא אומר שאני לא אחראית: לבדיקות אני מתייצבת כמו שעון שווייצרי, וכמובן מודה לאלוהים שהן יצאו תקינות (טפו, טפו, טפו). אני אוכלת בריא, לא שותה ולא מעשנת. וגם שרה לעובי שירים לפני השינה.

אבל אחרי שהבנתי שאני כבר לא זורמת, לא נותר לי אלא לנסות להיאחז באופן נואש בעבר. אז נכון שהרצון שלי לעכב את השינוי גורם לי לפתח הרגלים המצביעים על טיפה רגרסיה, בואך מתבגרת בת 15, אבל עד שתהיה לי בטן של שמיני, אני מאמינה שאדבק בהם בנואשות: 

1. עוד לא עברתי לבגדי הריון. עוד לא חידשתי המלתחה, ולכן אני משלבת שילובים מקושקשים בתואנה שההדפסים זה הטרנד החדש. חולצות מסוימות אוטוטו כבר לא מכסות לי את כל הבטן ומעניין מתי אני אבין שזה בדיוק הזמן שצריך לאפסן אותן בחזרה בארון.

2. אני מסתובבת עם אוזניות ענקיות של מתבגרים. קניתי אוזניות גדולות כאלו, כמו של תלמידים תל אביבים בתיכון לאמניות. בצבע לבן. עכשיו, כשאני הולכת רגל, הן מעבירות לי את הזמן. השימוש העיקרי שלהן זה לשמוע מוסיקה, אבל אני נעזרת בהן בעיקר להעביר את המיקוד של המתבונן מהבטן שלי – לפנים. 

3. אני עדיין בודקת מה קורה בבר השכונתי. בכל ערב שאני חוזרת הביתה, אני עוצרת רגע מול הכניסה של הבר החדש שנפתח אצלנו בשכונה. לא מעיזה להיכנס, ולא מצליחה לא לעקוב אחר ההתרחשות שם. ממש אשת צלליות הריוניות.

4. חזרתי לראות ד"ר פיל. ד"ר פיל אהובי, התחיל בתכניות שבמרכזם סשנים שעוסקים  בבעיות של בני נוער. אני רואה את הפרקים באדיקות, בוכה לאור הקשיים שהם עוברים, וגם עליי כהורה לעתיד – שהולכת לעבור את זה איתם.

5. אני מתעדכנת מה קורה בעיר באופן תיאורטי בלבד. עכבר העיר, טיים אאוט תל אביב – כל חוברת שמופיעה בה כרוניקת אירועים – אצלי בבית. אני יודעת לפרטי פרטים מה הולך לקרות במהלך השבוע בעיר, אוגרת ידע תיאורטי שיישומו הוא ממני והלאה. שאני אלך למסיבה ב"חתול והכלב" שמארחת די ג'י ברלינאי מהשורה הראשונה? מה, השתגעתי?

לטור הקודם של מאיה: "כך הפכתי מבליינית להריונית"