פתאום נפל לי האסימון. מה שלא הצלחתי להבין במשך כל 30 השבועות האחרונים נהיה לי ברור מאוד בשבת האחרונה – ההריון שלי מתקרב לסופו ואני הולכת ללדת. זהו, הספירה לאחור החלה. אינני יכולה עוד להמשיך לדבוק במנגנוני ההדחקה, להמשיך להיות עסוקה במיליון ואחד דברים אחרים, להמשיך למלא את עצמי בחוויות שונות ומגוונות שלחיים הללו יש להציע. לא עוד.
אני והבריאה ראש בראש
השיבו על סקר גולשיםבמסגרת התובנה הזו, פתחתי סוף סוף את הספר העבה שחיכה לי על השולחן. אזרתי אומץ ופתחתי בפרק שמתאר את שלבי הלידה. כמעט התעלפתי כשקראתי לעומק את התרחיש התיאורטי, שלא נדבר על זה שעצמתי עיניים כשהגעתי לכותרת "חתך החיץ". לא, זה ממש לא כיף. יוסטון, וויב גוט א פרובלם.
אבל מהר מאד מצאתי דרכים להתמודד עם החוויה הזאת: התאמנתי על חשיבה חיובית, וגם בתנוחות של יוגה בהריון, בחרתי קורס הכנה ללידה ששם דגש על העצמה ונשימה, קראתי ספר הכנה ללידה פעילה ואפילו הלכתי לבקר במחלקת היולדות המיועדת, בשביל להכיר קצת יותר מקרוב את כל הנוגעים בדבר.
ניסיתי לעשות הכל כדי להיות מוכנה לרגע הזה, בו אני והבריאה ראש בראש, נושמת ונושפת, מרוכזת ובשליטה. מקשיבה להוראות המיילדת עד שאט אט הקטנטונת תצא החוצה. (דרך אגב, קראתי שבקרב הדתיות דווקא ברגעים הללו הן מתרכזות בתפילה עבור בנות ישראל העקרות – דרך לא רעה בכלל להתמודד עם הרגעים האלו. לחשוב על אחרים ולא על הכאב שלך).
מצויידת ברשימת ה"יש" שלי, הגעתי לבדיקת הערכת משקל. מצב רוחי מרומם, כמעט ונותנת צ'פחה חברית לרופא האולטראסאונד, עד שאני שומעת את צמד המילים הבא "מנח עכוז". או או, התסריט המושלם שרקמתי לי בשבת, הולך ומתפרק כמו מגדל קלפים אל מול עיני. את זה לא לקחתי בחשבון.
לתכנן תסריט ללידה? כמה ילדותי מצידי
לרופא המעקב שלי אין בעיה שבתחילת ה-30 שלי להריון היא במנח עכוז. ואם לו אין בעיה אז אחת כמה וכמה גם לי אין. הבעיה העיקרית כאן היא התכנית שרקמתי לעצמי. קצת ילדותי מצידי לארגן לי תרחיש לידה מסודר, מאורגן ואנליטי, כאילו באמת יש לי סיי בעניין.
מקרה "מנח העכוז" שלי, מהווה עבורי נקודת תפנית בהתייחסותי אל תכנון הלידה שלי. אם עד אותו רגע הרגשתי שככל שאני יותר אכין את עצמי לקראת אז אני יותר "אצליח", לאחריו הבנתי שאני בעצם ולא כלום. בסופו של דבר, אני כלי ליצירת אדם נוסף, ממש כמו בטבע.
אני יכולה במשך השבועות הקרובים להשקיע את כל האנרגיה שלי בהתמודדות עם תרחיש לידה אחד, ובסופו של דבר מה שיקרה שם – זה מה שיקרה שם. כל אחת מכן, האימהות, עברה לבסוף את מה שבאמת קרה שם – אבל אתן לא ששות לספר לי את כל הפרטים, אינכן חושבות שאני באמת צריכה לדעת את כל הרגעים שעברו עליכן שם.
רבות מהיולדות שדברתי איתן אומרות לי "אחרי שתלדי, אני אספר לך מה עברתי". אבל גם אני לוקחת את האחריות על קשר השתיקה הזה, כי כשאני שואלת אתכן באמת על מה שעברתן, אני לא באמת רוצה לדעת. אני מפחדת לשמוע את כל הפרטים.
אולי צריך להיות קורס הכנה לא רק ללידה, אלא קורס הכנה למחשבות על תרחישים. אנחנו קוראות באינטרנט פירוטים מדוייקים על מה קורה לנו ולעוברנו בכל שבוע ושבוע, אבל אף אחד לא מכין אותנו להתמודד עם חוסר שליטה, עם התסריטים שרצים לנו בראש, עם הנאיביות הגדולה של להכין את עצמך באופן פרפקציוניסטי להתמודד עם שלבי הלידה מבלי לחשוב ולו לרגע על אולי תפנית בעלילה.
ככה זה כשאת חיה בעולם מערבי מפותח בו התודעה שלך כה מעובדת שאת תופסת את כל החוויות כסיבה ותוצאה. אם היה בי קצת יותר טבע, פרימיטיביות, לא היה לי קשה כל כך להגיע לרגע הלידה נטולת תרחישים או לפחות עם תרחישים גמישים. יש רגעים בחיים שזה רק את והבריאה, ראש בראש, וכמו שזה נראה מכאן - זו התמודדות אחרת לגמרי מלכתוב לעצמך את התסריט.