את כבר בת שנה וחצי. את מבינה הכל, את חוזרת אחרי מילים וכבר מחברת את המשפטים הראשונים שלך. "תודה נייאים אמא" את מכריזה ומנסה לנעול את הכפכפים שלי, "קסדה אלמה ראש אושניים!" את מאבחנת וצוחקת בקול רם ובשביעות רצון כשאני מתנפלת עלייך בנשיקות. את יודעת את שמות החיות והקולות שלהן, ונפרדת ב"ביי ביי מים, ניפגש מחר" ממי האמבטיה כשהם מתנקזים ונעלמים.
את אוהבת מוזיקה. עוד לפני שבאת שרתי לך. שרתי לך את "תעאלי" של נטע אלקיים, את "האחת שלי" של ישי לוי ואת "טודו קמביה" של מרסדס סוסה. את מתנועעת וקופצת לצלילי טראנס עם אבא שלך, ועונה לי בשאגות "אני!" כשאני שואלת אותך מי רוצה תפוח זהב.
זה זמן את לוקחת את הכרית של הספה בסלון, מניחה את הראש ומבקשת "נומינים". את רוצה שאשיר לך "נומי נומי ילדתי, נומי נומי נים". ואני שרה לך ומלטפת אותך, אבל רק את שתי השורות הראשונות. אני לא מסוגלת להמשיך את השיר הזה. הוא ממלא אותי בכעס. כי את מבינה, בשיר הזה יש אמא ובת, והן בבית. ואבא הלך לעבודה וישוב עם צאת הלבנה, והוא יצא אל הכרמים ויביא לך ענבים. ואת ואמא בבית. יושבות ומחכות כמו פנלופה של הומרוס.
והרי רציתי אותך, בת שלי. רציתי בת. אני מכירה הרבה נשים שמעדיפות לגדל בנים. הן אומרות שזה קל יותר, שדואגים פחות. אולי זה נכון ואולי לא. אבל אני רציתי בת שאוכל לטעת בה ביטחון עצמי, בת שאוכל לקרוא איתה את הספרים על אוליביה החזירה ששונאת נסיכות ואוהבת הרפתקאות מפחידות. רציתי לגדל בת שתגדל בידיעה שהיא יכולה לצאת אל העולם ולשוב עם צאת הלבנה. בת שתהיה תיקון עולם פרטי שלי. בת פמיניסטית של אמא פמיניסטית. ולראיה: בצעצועים שלך אין בינתיים ערכת מטבח. את תקבלי אותה רק אם תבקשי.
רציתי בת כי רציתי לתקן אותי. רציתי בת שתגדל בחופש מוחלט מהציפיות המגדריות שאני חוויתי, ובעטתי בהן בכוחות נפש גדולים. רציתי בת כדי לראות בעיניים שלי שאפשר אחרת. וכמה אני פוחדת שלא אצליח, וכמה אני מעמיסה על הכתפיים הקטנות שלך, ואיך המציאות היא בדיוק ההפך. כי אבא הלך לעבודה, ואמא גם, אבל היא קופצת מן הכיסא כנשוכת נחש בשלוש וחצי, הולכת מהר מהר אל האוטו, עומדת בפקקים יותר משעה, מגיעה אל הגן בכמה דקות לחמש ומביאה אותך הביתה.
אבות הולכים לעבודה וחוזרים עם צאת הלבנה
ואנחנו יורדות אל הגינה, ויש שם המון אימהות ואבא אחד או שניים מדי פעם. כי אבות הולכים לעבודה וחוזרים עם צאת הלבנה, ומשתכרים היטב. ואצל אימהות תלוש השכר הוא במקרה הטוב שבעים אחוזים משל אבות, ואם תשאלי את המעסיקים הם יגידו שזה בגלל השלוש וחצי הארור הזה.
ביצה או תרנגולת? לפני כמה חודשים, בארוחת שבת בצהריים סיפר אחד החברים שלי שבמקום העבודה שלו מחפשים עובד שיחליף אחר שפרש. "בשכר הנמוך שהחברה מציעה זאת כנראה תהיה עובדת", הוא אמר באגביות. "כן, אה?" ענתה מישהי וכולנו המשכנו לנבור בסלט כאילו זה לגמרי בסדר.
כי אבות הולכים לעבודה וחוזרים עם צאת הלבנה, ואימהות לא. הן יכולות, אבל אז יבואו פתרונות אחרים. במקרה הטוב פחות אלו יהיו מטפלות או גן עד שבע. במקרה הטוב זאת תהיה סבתא. ואמא תהיה אכולת רגשי אשמה (נוסף על אלה שכבר יש), כי היא יצאה בבוקר כשעוד ישנת, וחזרה הביתה רק למקלחת ולנומינים של לפני השינה. ואבא שלך באמת משתדל, הוא לוקח אותך מדי בוקר לגן, ופעם בשבוע הוא יוצא מוקדם כדי לקחת אותך מהגן. זה שוק עבודה מעוות מגדרית, שבו כולם עובדים קשה, אבל חמישים אחוזים מן האוכלוסייה עובדות קשה ומתוגמלות פחות. ואת עוד קטנה בשביל מילים מפוצצות כמו פמיניזם.
בסך הכל מגיע לך לראות את אבא ואמא במידה שווה, גם בזמן ארוחת הערב. מגיע לך לדעת שכשתגדלי יהיה שווה לך ללמוד ולהתאמץ ולפתח קריירה שלא תיקטע ברגע שתהפכי לאם. אז אני שרה לך נומי נומי נים, וממציאה מילים חדשות, מאולתרות בינתיים, עד שאגבש נוסח פמיניסטי חדש, כי הבטחתי לעצמי שאגדל אותך אחרת.