עצבניים ובידיים מזיעות אנחנו מקשיבים למה שיש לרופא לומר לנו. "מכונת החייאה תיתן לגוף הקטן שלו סיכוי לנוח ולהחלים", נאמר לנו. הסתכלתי על התינוק היפה שלנו, שכבר היה מחובר לכל כך הרבה מכשירים וצינורות. זה התחיל להרגיש רציני. הרופאים, שעד עכשיו היו כל כך חיוביים, התחילו להיראות מודאגים. התקשרנו לאמא של גרג ואמרנו לה שכדאי שתעלה על טיסה ותגיע עוד הערב, כי הדברים לא נראים כל כך טוב.
שעה או שעתיים מאוחר יותר, אחת הרופאות קראה לנו הצידה לשיחה. היא אמרה לנו ברכות – אם יש דרך לומר דבר כזה ברכות – שעלינו להכין את עצמנו לעובדה שריילי עלול למות. הייתי המומה, הרגשתי בחילה. עד עכשיו הייתי בטוחה שהמצב של ריילי ישתפר.
הלוואי והייתי זוכרת את הפעם האחרונה בה ראיתי את ריילי בהכרה. החלטנו שאני אלך לבית הוריי כדי לישון, היות והייתי בבית החולים כבר ארבעה ימים בהם בקושי ישנתי. חשבנו שאנחנו הולכים להעביר בבית החולים עוד תקופה ארוכה, ושאני אזדקק לכוחות שלי. כשעזבתי, אני יודעת שהם הכינו את ריילי למכונת ההחייאה. אני לא מצליחה להיזכר בעצמי מביטה לתוך העיניים שלו בפעם האחרונה, או אומרת לו שאני אוהבת אותו. אני מאוד מקווה שעשיתי את זה.
התעוררתי בשלוש בבוקר משיחת טלפון שאף אחד לא רוצה לקבל. "הרופאים אומרים שתגיעי לכאן דחוף", גרג אמר. ביקשתי מאמא שלי שתסיע אותי לבית החולים, ובגלל שהייתי בפאניקה הלכתי לאיבוד ולקח לי זמן למצוא את החדר שלו. קיבלה אותי עובדת סוציאלית, שלמרות שהייתה מאוד נחמדה, הייתה בשבילי סימן שהסיכויים של ריילי הולכים ונחלשים.
אני זוכרת ששמתי את האצבע שלי בתוך היד שלו, והוא אחז אותה ברפלקס של התינוקות, או שאולי דמיינתי את זה. בכל מקרה, אני זוכרת שחשבתי שיש עוד סיכוי.
בשעה 10:00 נפגשנו עם הרופא של רייילי, כמה אחיות והעובדת הסוציאלית. ההורים שלנו היו שם ותמכו בנו כשהרופאים אמרו לנו שהם לא מאבדים תקווה וממשיכים בטיפול, אבל הם לא חושבים שריילי עומד להחזיק מעמד.
העולם הסתחרר סביבי. מבחוץ כנראה שנראיתי בסדר, אבל התפרקתי מבפנים. החלטנו שכשיגיע הזמן של ריילי ללכת, אנחנו רוצים להחזיק ולחבק אותו ולא לתת לו לשכב לבדו במיטה. את שאר היום העברנו בוכים, מעדכנים בסמסים את החברים והמשפחה על המצב, ומעבירים את הזמן ליד מיטתו של ריילי.
כשראינו את האחות גוררת כסא עם משענת גדולה לתוך החדר, הבנו שהגיע הזמן. הזמן להיפרד, הזמן לעשות את הדבר האחרון בעולם שרציתי לעשות – לצפות בתינוק שלי מת. שאלתי שוב את הרופא אם אין שום תקווה, אפילו הקטנה ביותר. הוא אמר בצער שאין.
ריילי הונח בידיים שלי, והייתי המומה כמה רותח ונפוח הגוף הפצפון שלו. גרג ישב צמוד אליי והחזיק לו את הידיים. כל הצינורות הוסרו לאט ובזהירות, ואנחנו התחבקנו, בכינו, נישקנו אותו ושרנו לו בזמן שהחיים לאט לאט התנקזו ממנו. בשעה שתיים בצהריים בננו היפה, בן 32 הימים, עזב אותנו. עזב את העולם הזה והשאיר אותנו מרוסקים ושבורי לב.
אם היו מציעים לי חיסון נגד שעלת בהיריון, היה סיכוי טוב שריילי היה עדיין בחיים היום".
שעלת - מחלה מסוכנת במיוחד
תכנית חיסוני השגרה של ילדים בישראל כוללת חיסון נגד שעלת, אבל את המנה הראשונה שלו ניתן לקבל רק בגיל חודשיים. כדי לייצר מצב בו בגוף התינוק קיימים נוגדנים למחלה גם בחודשיים הראשונים לחייו, יש לקבל את החיסון בסוף תקופת ההיריון, בשבועות 27-36. משרד הבריאות ממליץ מאוד על מתן החיסון במהלך ההיריון, וחשוב לבקש מהרופא או מהאחות בלווי ההיריון לקבלו.