הסופרת איימי מולוי בת ה-36 נישאה לאהוב נעוריה בגיל 23, והעתיד נראה מושלם, אבל אז, בבת אחת, העולם התהפך. בעלה האהוב אובחן כחולה במלנומה סופנית, ונותר לו רק חודש לחיות. "בילינו את הימים ההם במחלקה האונקולוגית, ובמקום להתמזמז, בנשיקת הלילה טוב שלי התפללתי שהוא ימשיך לנשום עד הבוקר", היא נזכרת. "יואן היה אז בן 34 והחלטנו להקפיא את הזרע שלו מתוך הבנה שהכימותרפיה עלולה לחסל את הפוריות שלו". לאחר שאהובה נפרד ממנה בטרם עת, נותרה איימי עם זרעו ועם דילמה גדולה.
"הייתי מלאת תקווה", מודה איימי. "אבי החלים מסרטן נגד כל הסיכויים, כך שגזר הדין נראה לי מוטל בספק, וכשהקפאנו את הזרע צחקנו על זה ביחד. 14 חודשים אחר כך, אחרי שחזיתי בבעלי נכנס לקומה ומת, שום דבר כבר לא הצחיק אותי יותר. ניסיתי להיאחז באיש שבו לא יכולתי לגעת יותר - לא החלפתי סדינים, לא זרקתי את החפצים שלו, והתחלתי לברר אם אני יכולה להשתמש בזרע שלו. התשובה הייתה לא, כי הוא לא השאיר מכתב שמאפשר את זה".
תחילה הייתה איימי מאוכזבת ושבורה, אבל היום, שנים אחר כך, היא מודה על כך. "התאלמנתי בגיל צעיר מאוד, ידעתי שעליי להביט קדימה ולבסוף לבנות את חיי עם מישהו אחר, אבל העובדה שחלק גנטי מאהובי הראשון קיים נראתה כמו דרך להקל על הבדידות והכאב. היום החוקים משתנים, אבל אני תוהה כמה אלמנות עלולות ליפול למלכודת הזאת, שנראית כמו תרופה מהירה ללב השבור. אני תוהה אם יש שם מישהו שיזהיר אותן מכך שהן עלולות להתחרט".
ואכן, איימי מצאה אהבה חדשה ונישאה בשנית. בהמשך, השניים התגרשו. "בעלי השני היה איש מקסים, אבל הייתי באבל, הייתי שבורה, ולא הייתי רוצה שילד יהיה מעורב במצב הזה אפילו אם יואן היה נותן לי אישור בכתב להשתמש בזרע שלו".
היום איימי נשואה בשלישית ואם מאושרת לשניים. "הכאב של האובדן משפיע גם על ילדים", היא מזכירה. "עכשיו כשאני נשואה באושר אני יודעת שהייתי עושה הכל כדי להגן על ילדיי מכאב. זה נראה לי עוד יותר אנוכי להשתמש בזרעו של בעל מת. אין לי חרטות על כך שלא יצא ילד מהזוגיות שלנו".