"הטיפולים לא צלחו.
בטיפול השמיני, שוב הכנה מלאה לטיפול ארוך, שוב זריקות ושאר ירקות. בטן שנראית כאילו משהו מכה אותה כל יום. בטן נפוחה, כואבת וכחולה, שוב בית חולים מדי יום לבדיקת דם ומעקב אחר זקיקים ב-US, עד שהגיע יום השאיבה.
השאיבה עברה במהירות, ושוחררתי הביתה. מכיוון שזה היה יום רביעי, החלטתי שנרד לאילת לצלול ונחזור בראשון להחזרה. סגרתי מלון שאנחנו אוהבים, והכנתי מזוודה ואת גיא. בשעה שתיים בלילה, אחרי ארוחת ערב ויציאה שלנו לפאב מקומי, חזרנו למלון להתכונן לשינה. מחר צלילות וחייבים לישון קצת. פתאום - שינוי מצב: הקאות, כאבי בטן מטורפים והגרוע ביותר חום של 40 מעלות. תוך חמש דקות אנחנו בקבלה מזדכים על החדר. הפקיד אומר שבית החולים יוספטל ממש בהמשך הרחוב. גיא שוקל את העניין. אני בין הקאה להקאה אומרת לו: "רק תל השומר. סע, גיא , סע לתל השומר מהר."
נכנסים לרכב. גיא היה נהג ג'יפים מבצעי בצבא. אמרתי לו, "סע מבצעי, בלי להרוג אותנו עד תל השומר. בדרך, כמובן, עצרה אותנו ניידת משטרה, ובמקום לתת לנו דו"ח גייסתי אותם לעזור לנו להגיע מהר לתל השומר. הם פינו לנו את הדרך ודיווחו במוקד שהם ואנחנו טסים למיון תל השומר, דאגו גם שתהיה לנו ניידת ליווי כל פעם שהשטח וכך תוך ארבע שעות הייתי במיון תל השומר. נכנסתי למיון ומשם ישר לחדר ניתוח, לראות מה הסיפור.
לאחר שקמתי ראיתי את כל הרופאים עומדים מסביבי. אני מסתכלת עליהם: "כן? מה הגזרה?" "יש לך זיהום בכל חלל הבטן עם סיכון. לצלול רצית?! לא היית חוזרת משם. מזל. היה לך מזל." ואז מישהו אמר, "מזל היה לבעלה, לא לה, היא לא הייתה מרגישה כלום, הוא, לעומת זאת, היה מקבל גופה מתחת למים.״ אני לא ידעתי אם לצחוק או לבכות. בחרתי בלצחוק.
"מה מצחיק?" "אתם," אמרתי. "הלחץ שלכם, ההגזמה שלכם, אתם..." "טוב, תירגעי ומהר. אנחנו לא צוחקים," אמר פרופ' דור. "אני ממש לא צוחק, ושוקל את ההמשך שלך במחלקת IVF." "חחח... אתה תירגע," אמרתי, והחיוך נמחק לי מהפנים. "טוב, חמודה, עכשיו יש לך זיהום בחלל הבטן, וחלילה אם יסתבך לך בשעות הקרובות, את עדיין יכולה להגיע לטיפול נמרץ, אנחנו מאשפזים אותך פה, אצלנו, לטיפול אנטיביוטי עד שנראה מה יהיה איתך."
בערב כולם באו לבקר. אחותי המדהימה יעלי התחילה לחפש באינטרנט אופציה אחרת. מצאה חברה לפונדקאות ושלחה לי הודעה. "הי נועה. שמעתי מה קרה לך ולגיא. מקווה שאת בסדר ושתעברי גם את זה. אימא סיפרה לי שיש סיכוי שלא תוכלי להמשיך להתעלל בגוף שלך בטיפולים, אז התחלתי לחפש לך אופציות נוספות, ומצאתי את זה. נראה לי מגניב וזה יכול לעזור לך. ממש מקווה שתצליחו. אבל מעדיפה אותך חיה ומגדלת את הילדים שלך, מאשר חלילה אחרת. אוהבת אותך מאוד, אחותך." הקישור הפנה למנור מדיקל, פונדקאות בחו"ל.
רק מלקרוא את ההודעה שלה התחלתי לבכות. לא, לא בגלל העניין של ההיריון. זהו. שמונה הפריות, 2 הריונות, 1 כימי ו-1 שבוע שמיני. הפלה אחת ומלא הורמונים וחיים של בית חולים, ובסוף זיהום בחלל הבטן. ועכשיו רק מקווים שאעבור את השעות הקרובות בטוב ולא אצטרך טיפול נמרץ. די! אני חושבת שדי. נכנסתי לקישור. התחלתי לקרוא על החברה, וראיתי שיש רופאים ישראלים שמלווים את התהליך. נכנסתי לראות מי הם.
האם אני מכירה אותם? חושך בעיניים. אני מכירה אותם, ומכירה מאוד מקרוב. למה לא אמרו לי על האפשרות הזאת? שם היה בכי, ויחד עם הבכי נפלה ההחלטה.
״צריך לדעת מתי להרים ידיים ולהפסיק את המסע,״ אמרתי לגיא. ״אני מקווה שאתה רוצה אישה שתהיה גם אם ילדיך, אבל בדרך אחרת. אני חושבת שזה משהו שיכול להביא לנו ילד ללא בעיות מיוחדות. יש לנו כבר 8 עוברים מהשאיבה של אתמול. בוא ננסה להחזיר אותם לרחם של הפונדקאית במקום לרחם שלי."
גיא הסתכל עליי ושאל, "זה בסדר מבחינתך? שאת לא תסחבי את הילדים שלנו? לא תלדי?"
"כן," אמרתי לו, "יותר מבסדר, זה מעולה, כי ככה יהיו ילדים בריאים, ואימא בריאה ללא אשפוזים וללא בעיות.״
באותו היום יצאתי לחתום על החוזה של הפונדקאות ביחד עם גיא. מסע חדש מתחיל."