שרי גלזר - הפעם הראשונה
תמיד רציתי להיות אמא, אבל הפחד כרסם בי. שרי גלזר | צילום: אילנית תורג'מן
תמיד אהבתי ילדים, והיה לי ברור שארצה להיות אמא. אך ברגע האמת, דחיתי זאת שוב ושוב. פעם האיש שלי אמר שהוא עדיין לא שם, פעם אחרת אני זו שביקשתי להנות עוד קצת מהזוגיות וחיי היומיום של זוג צעיר. עמוק בלבי חששתי מהשינויים שהאימהות תחולל בחיי, מהזמן הפרטי שייגזל ממני, מהספונטניות שתתעופף מהחלון, משעות השינה שיתמוססו להן, ומכך שהחיים שלי ישתנו ללא היכר.

שבוע 41. כלום לא קורה

בסופו של דבר, שלוש שנים אחרי החתונה, החלטנו ללכת על זה. בשליש האחרון, כשהעוברית הקטנה שלי כבר הייתה מוחשית, מורגשת ובועטת, התחלתי לחשוב על היום שאחרי. הצטיידתי בספר הוורוד של "הלוחשת לתינוקות" וקראתי בשקיקה. למדתי על בניית סדר יום, הנקה, שינה, מזג של תינוקות וטיפול בהם. נוכחתי לדעת שעולם התינוקות מעניין אותי הרבה יותר ממה שחשבתי. עם זאת ולמרות הכל, החשש מפני השינוי הגדול עדיין כרסם בי.

שבוע 40 הגיע. שום דבר לא קורה. המשכתי לעבוד במקום עבודתי הקודם כשכירה ללא הפסקה. שבוע 41 והמוניטור בשלו. כנראה שהגוף שלי הקשיב לפחדים המנקרים ודחה את הלידה עוד ועוד. ביום שבו הצירים התחילו, עדיין הייתי בהכחשה. המשכתי לתקתק עבודה מהבית עד הרגע האחרון, והרגעתי את בעלי שיישאר בעבודה ואין צורך לבוא, הלידה עוד רחוקה. כשהחליט לא להקשיב לי ולצוץ בבית באמצע היום חיבקתי אותו בשמחה: "איזה כיף שבאת". כעבור כמה וכמה שעות שיר הקטנה שלי הגיחה לעולם.

השבועות הראשונים היו מאד מבלבלים. הרבה ביקורים של משפחה וחברים, כמעט תמיד בשעות הערב וכולם רוצים לראות את הקטנה. לישון? מה פתאום, היא כל כך ערנית. היא בכתה מדי פעם. לא תמיד ידעתי למה. לפעמים הנקתי אותה, לפעמים שיניתי תנוחה או מקום, לפעמים הנחתי בעריסה ובאיזשהו שלב נרדמה. כמה אכלה? כמה ישנה? לא באמת ידעתי, לא עקבתי, לא הבנתי את החשיבות. זרמתי. עמוק בפנים התחילו לנבוט רגשי האשמה המפורסמים. אמרו לי שאמא מיד יודעת למה התינוקת שלה בוכה: אם זה מרעב, מעייפות, מכאב, אולי קקי. אז זהו, שלא ידעתי. כשהיא בכתה ניסיתי משהו. להרים אותה. לא עזר? להניק. לא עזר? אבא. לא עזר? בואי נקפץ על כדור הפיזיו. חשבתי שאולי זה עוד מעט יבוא, ההבנה האימהית האוטומטית הזו שדיברו איתי עליה בהילה של "אמא יודעת".

אבל רק לפני רבע שעה אכלת, למה את בוכה?!?!

שרי גלזר ובתה שיר
לא הבנתי למה היא בוכה? הרגע היא אכלה | צילום: ענת גלזר
הימים חלפו, היא כבר בת חודש, ועדיין אין לי מושג מה אומר הבכי הזה ומה אומר הבכי הבא. אבל רק לפני רבע שעה אכלת! למה את שוב בוכה? שלא לדבר על הלילות.... מי אמר שתינוקות ישנים כל הזמן?! לפני אחת-שתיים בלילה לא הייתה נרדמת. רק חוגגת. ולא, לא היו לה גזים. פשוט היא לא נרדמה. ואם שיר המתוקה לא ישנה, ברור שגם אמא ואבא לא. ואז צריך לקום בלילה להניק. ובשש בבוקר היא כבר מתעוררת. בין כל אלה, הצלחתי לגנוב תנומות קצרות, אבל עם הזמן הגוף התחיל לרעוד מעייפות, תשישות, ואני ממש לא "יודעת" מה לעשות על אף שתמיד מכרו לי שאמא יודעת הכול.

כעבור שישה שבועות, כשהרגשתי שהגיע הזמן שאבין את הבכי, שזה כבר לא הגיוני שהיא ישנה רק חמש שעות בלילה עם יקיצות לארוחה באמצע, שאין לי מושג כמה היא ישנה או אוכלת, שחשתי שעוד רגע העייפות מכריעה אותי, אמרתי די. החלטתי שצריך לקום ולעשות מעשה. בשביל מה קראתי ספר שלם שכאילו נמחק ממוחי שנייה ורבע אחרי הלידה? פתחתי אותו שוב. הפעם, עם תינוקת בידיים כבר הצלחתי לייחס את הטקסט למציאות חיה ונושמת סביבי. התחלתי ליישם את הדברים.

דבר ראשון סדר יום. התחלתי כבר באותו הבוקר. שיר התעוררה, ינקה, ואז שיחקה. התבוננתי בה בתשומת לב כפי שהנחתה כותבת הספר. אחרי רבע שעה: פיהוק! ואז עוד אחד, ועוד אחד. ואז היא התחילה ליילל שוב. כבר היא עייפה? רבע שעה?! ננסה. ניגשתי לחדר, הנחתי אותה בעריסה. קצת ליטפתי, טפחתי, הופ! נרדמה! כך הקפדתי לאורך כל היום, ותוך פחות משבוע היא נכנסה לסדר היום באופן כל כך טבעי כמו יד לכפפה. באופן מדהים, גם הבכי פחת באופן משמעותי. סדר היום הקבוע אפשר לי להבין את הצרכים שלה: אכלת לפני רבע שעה ואת בוכה? אה, כנראה את עייפה. במקום לנסות ולהאכיל אותה שוב כך שתפלוט מרוב אכילת יתר (כפי שקרה בחודש הראשון), פשוט הנחתי אותה בעריסה, ועם עזרה קלה היא נרדמה וישנה לפחות שעתיים. ידעתי לבדוק בשעון וכך כשהתעוררה שוב הנה עברו בערך שלוש שעות מההנקה הקודמת – כנראה שהגיע זמן הארוחה הבאה, הבכי הזה מעיד על רעב.

יאללה - מקלחת, עיסוי, הנקה, שיר, חיבוקים ולמיטה!

שרי גלזר עם בתה שיר
פתאום היא נרדמה. לשעתיים שלמות | צילום: שרה מויאל
פעולה נוספת שהתחלתי בה הייתה טקס שינה. בכל ערב באופן קבוע הקפדתי על מקלחת, עיסוי, הנקה, שיר ערש, הרבה חיבוקים ונשיקות ולמיטה. השינוי לא היה מיידי. אולם חשתי שסדר היום בשילוב טקס השינה מתחיל להראות את אותותיו. אחת ליומיים שלושה היא נרדמה יותר ויותר מוקדם. חצי שעה פה, חצי שעה שם, ובגיל חודשיים היא כבר התחילה להירדם בשעה שבע וחצי - שמונה בערב. פתאום היה לילה שפוי. עדיין קמה לאכול, כמובן, אבל אורכו עמד על עשר שעות לפחות.

ההקלה הייתה משמעותית. ידעתי לספק את הצרכים שלה, והצלחתי סוף כל סוף להבין אותה. הרגשתי שרגע לפני הבכי אני כבר שם בשבילה ויודעת לעזור לה, לתת לה מה שהיא זקוקה לו. פתאום גם אני הצלחתי ללכת לישון בשעה סבירה כדי לצבור כוחות להתמודדות עם האכלות הלילה והטיפול בה ליום המחרת. הרגשתי שחזרתי לעצמי. פתאום ידעתי לומר לחברות טרוטות עיניים סביבי שאפשר גם אחרת. המודעות בשילוב פעולות קטנות ונעימות הביאו לשינוי כל כך גדול. בשבילה, בשבילי, בשביל המשפחה הקטנה והחדשה שלנו.

ההארה הייתה כל-כך גדולה, התובנות היו כל-כך משמעותיות בעיני שרציתי לחלוק אותן עם אמהות עייפות נוספות. התחלתי להיות פעילה בפייסבוק (מאמאזון, כמובן) ולייעץ לחברות כיועצת שינה "חובבנית". עם הזמן התחלתי לקבל פידבקים מאימהות שעזרתי להן, שכמה עצות הפכו את הלילות שלהן לנסבלים או אף פתרו את הבעיות שלהן. פתאום יועצות שינה מוסמכות פנו אלי, ושאלו אותי אם אני יועצת שינה. כשהשבתי שלא, שאלו אותי בעצם למה לא? ואז גם אני שאלתי. והשבתי לעצמי, שאולי כדאי. התשוקה הגדולה לתחום, ההנאה הגדולה ששאבתי מקריאת חומרים בנושא, הסיפוק האדיר מהסיוע לאמהות תשושות ונואשות, הביא אותי להחלטה. התחלתי ללמוד ייעוץ שינה והנחיית הורים.

כיום, כאמא לשתיים וכיועצת שינה ומנחת הורים מוסמכת ומנוסה, אני מיישמת רבים מהכלים שרכשתי במהלך לימודיי. אולם, הלימודים המשמעותיים ביותר הם ביומיום עם הבנות הקטנות והמתוקות שלי, שכל העת מאתגרות ומקסימות אותי מחדש.

יש לך שאלות לשרי? את מוזמנת לכתוב לנו ninemonth@mako.co.il

*הכותבת שרי גלזר היא יועצת שינה ומנחת הורים

>> טמטמת פוסט לידה: פדיחות של הורים עייפים במיוחד
>> איך הן עושות את זה: האמהות שחוזרות לעצמן תוך חודש

הריון יפה לך: הצטרפי לעמוד הפייסבוק של 9 חודשים