הפעם הראשונה שלי: רגעים מכוננים בחיי אמא

הרגע בו ראינו אותו לראשונה – תשעה חודשים אנחנו נושאות את העובר בתוכנו. רק אחרי כמה חודשים הם הופכים למעין דגיגים בתוך בטן האקווריום האטומה שלנו. הם בועטים, זזים, משהקים ומשתינים, ואנחנו מרגישות פה רגל, שם עכוז. אבל רק ברגע הלידה שלאחריה מניחים את התינוק או התינוקת שלנו על החזה, אנחנו סוף סוף מרגישות כל איבר ואיבר בגוף הזעיר, חשות את חום הגוף, הנשימות הקטנות והמפוארות ויודעות שאת הרגע הזה ננצור לתמיד.

הרגע בו הם רואים אותנו – בימים הראשונים לאחר הלידה, ידוע לנו שאנחנו מעין גוש או כתם מעומעם עבור היונקים הקטנטנים. הם מביטים בנו במבט מזוגג, ובעיקר מזהים את הריח שלנו. זמן קצר חולף והופ, נלכדנו ברשתית העין שלהם - הוא מביט בי, באימא שלו, ושאף אחד לא יזיז אותי מהפריים שלו.

הרגע בו החיוך "הלא רצוני" הופך להכי רצוני שיש – מצחיק כמה אנחנו מתאמצים ליצוק תוכן ומשמעות בכל עווית בלתי רצונית שיש להם בתחילת חייהם. ואז, "העווית" הזו מתחברת לטריגר כמו הקול שלנו, הדיבור שלנו לתינוק, המגע, הניסיונות שלנו לגרום לו לגרגר מהנאה או לפחות לזרוק איזה חיוך קטן (שהם בפני עצמם יצירה תיאטרלית מופלאה) שבסוף צלחו. גבירותיי ורבותיי, גרמנו לו לחייך. בצורה רצונית!

הרגע בו הוא מג'ברש בצורה רהוטה – עד לפני זמן קצר הוא רק זרק רפליקות של מלמול לאוויר, ולא ממש חיכה לפידבק. יום אחד, זה קרה שוב, רק שהפעם, במקום להמשיך כרגיל אל הלא נודע, הוא עצר והשתהה כמו דמגוג מהשורה הראשונה, וכשהשבנו לו בג'יבריש, ועוד איך היה לו מה לומר על זה!

הרגע בו הוא קרא לי אימא (או סתם 'מממה!' לראשונה) – כמה אנחנו מחכות לשמוע את מילת הקסם הזו (אחרי שהוא כבר מדקלם אבא כמובן). לפעמים היא מגיעה כמלמול לא ברור כמו מממממ ואז אנחנו כמובן מנכסות את זה אלינו: לא שמעתם? הוא קרא לי אימא!! (בהמשך, נשמע אותה עוד כל כך הרבה פעמים, גם כשלא תמיד יתחשק לנו). אבל הפעם הראשונה הזו, שחיכינו לה כל כך, גורמת לכל אמא להבין פתאום שהיא אמא. זה רשמי.

הרגע בו השארנו אותו עם בייביסיטר – אנחנו לא יכולות להיפרד מהם לרגע אחד ולוקחות אותם לכל מקום, גם אם זה לא נוח לנו, ובעיקר להם. בין אם זו חתונה בגליל, ביקור חודשי אצל רופא הנשים, מניקור אצל הקוסמטיקאית, החזר חוב לבנק ועוד – עד הפעם הראשונה שלא עוד. הבייביסיטר בוא תבוא ואנחנו יוצאים מהדלת לקולנוע למען השם. שיהיה ברור: במהלך כל הסרט אנחנו  בעצמנו "אוכלות" סרט משלנו, עם עלילה פתלתלה ומאיימת. אבל היי, עשינו את זה.

הרגע בו הוא היה ממש חולה – זה הרגע שאנחנו תמיד חוששות להגיע אליו, וכשהוא באמת קורה אנחנו מבינות יותר מדוע. בין אם זה היה וירוס בבטן, או בגרון, החום שהעלו והבכי הבלתי פוסק השאירו אותם חסרי אונים, ובעיקר אותנו. באותו רגע רק שיווענו שכל וירוס או חיידק שמקננים בגופם פשוט יעברו אלינו ויניחו להם להיות בריאים ושמחים. אבל, למרות שאותם רגעים נראו לנו אינסופיים, גם זה עבר.

הרגע בו כולם מסכימים כמה הוא מתוק – זו תמיד אותה עוברת אורח דודתית שהשיאה לך "עצה" כאימא (מנוסה וידענית) לאימא (הרבה פחות מנוסה, בעיניה) ואחרי ההלם הראשוני את מבינה שככה זה הולך להיות מעתה ועד עולם. אבל לפעמים, לא מדובר רק בביקורת או עצה, אלא בהרעפת מחמאות על היצור הקטנטן שלנו, שגורמות ללב להתרחב מגאווה כל פעם מחדש.

הרגע בו התחיל לזחול – ברגע שהקטנטנים מתחילים להיות ניידים אנחנו מבינות שהחיים היו יותר קלים בעידן הסטטי. חייבים להודות, יש משהו נוח בזה שאת משאירה בעריסה או על השטיח יצור שמתחיל להיות שובב, והוא נשאר באותו מקום. אבל ברגע המשמח והמפתיע שבו הנחת אותו במקום אחד וכשחזרת, הוא כבר היה במקום אחר, הבנת שהרדארים שלך יתחילו מעתה לעבוד בהילוך גבוה יותר.

יום ההולדת הראשון שלו – בטרם הם ילמדו לבקש כל כך הרבה דברים, יש את יום ההולדת הראשון ו-הכל כך מרגש, בו את מבינה שאת אמא כבר שנה שלמה בזכות תינוק אחד שעשה את השינוי הכי מהפכני בחייו בשנה האחרונה, ומסתבר שגם בחייך.  

הנשיקה הראשונה – היא הייתה עמוסה בריר, הרגישה כמו יניקה אבל חד פעמית ויקרה מפז. זו ללא ספק הייתה הנשיקה המתוקה מכולן. ובכל פעם שבה נקבל מילדנו נשיקה, בין אם הייתה יזומה מצידם או מצידנו, היא תהיה תמיד מרגשת, ממש כמו בפעם הראשונה. 

>> לכל הכתבות במדור