"אחרי שעוברים את המחסום הפסיכולוגי, ומבינים שהפרשות זה לא מגעיל וזו לא עבודה, זה נכנס לשגרה. היום עברי מסתובב בבית בלי חיתול, ועושה פיפי וקקי בחצר שלנו או בסיר”, מספרת לינה לסקר (29) אמא לעדה (2.8) ועברי (שנה), והשלישי בדרך. היא גרה עם משפחתה במושב נורדיה, ומגדלת את ילדיה ללא חיתולים, ממתקים או מסכים. היא עבדה בתחום החינוך, בניהול פרויקטים ויזמות בעמותות. כשהייתה בהריון, היה לה ברור שתחזור למשרה שאהבה אחרי חופשת הלידה. אבל החיים קיבלו תפנית.
"אחרי שעדה הגיעה לעולם, הכל השתנה", אומרת לסקר. "החלטנו לצאת למסע של גילוי. הרבה אסימונים ירדו לי אחרי שעדה נולדה. היה לנו ברור איזו תקשורת אנחנו רוצים עם הילדים שלנו, והיה ברור שהם צריכים לגדול בבית. בן זוגי, דור, הוא שותף מלא בהחלטות ובדרך החיים שבחרנו".
כשהיא מדברת על תקשורת, לסקר מתייחסת לשפת התינוקות, המוכרת כשפת דאנסטן. "הרגשתי שילדים מסמנים לנו מה הם רוצים ושבעצם הם מאוד תקשורתיים, כבר מיום היוולדם. ראיתי שעדה מעבירה סימנים שמשהו מפריע לה, פיפי או קקי, כפי שהיא מסמנת בשפה ורבלית ובצלילים כשהיא רוצה לינוק. הסימנים הללו נובעים מצורך פנימי וקיימים אצל כל תינוק".
הסימנים שעליהם מדברת לינה הם סימנים לא מודעים שהתינוקות מעבירים, באמצעות ניפוח הנחיריים, כיווץ הפה, ותנועות מוגברות עם הרגליים. לדוגמה, לסקר הבחינה שבשבועות הראשונים בנים משמיעים בכי קל שמגיע רגע לפני שהם עושים פיפי. "בין מחזורי שינה הם מתעוררים כדי לעשות פיפי או קקי, ולאחר שהם מתפנים הם יכולים לחזור לישון. הייתי משכיבה אותם לישון בלילה עם חיתול בד, כשעברי היה מתעורר באמצע הלילה, הייתי מורידה לו את החיתול כדי שיעשה קקי".
השיטה דורשת אורח רוח מצד ההורים, רגישות והתבוננות, וגם לא מעט עבודות ניקיון. "ההפרשות הן חלק מחיינו, אם בורח לילדים בבית אין לזה משמעות בעיניי. זה יכול לדחות הורים אחרים, אבל מדובר בכמויות ממש מזעריות", אומרת לסקר, ומספרת שכמה שבועות לאחר שעדה נולדה נהגה להשאיר אותה עירומה כדי שתרגיש את גבולות הגוף שלה. לינה צפתה במימיקה שלה ובתנועות גופה, ותמללה לה כל הזמן את החוויה שלה. "היא התחילה לדבר מוקדם אז היה מאוד קל לעשות זאת. בגיל שנה ידעה להגיד כן ולא, וכשהייתי שואלת אותה אם יש לה פיפי היא אמרה לי אם כן או לא. היום עברי, בן השנה קם בבוקר וזוחל לסיר שלו כדי לעשות פיפי".
שיטת פשפושים מיועדת להורים המעוניינים לגדל את התינוקות שלהם ללא חיתולים. יש קבוצת פייסבוק באותו שם, ואליה יכולים להצטרף הורים לילדים מתחת לגיל שנה, שמעוניינים לגדל את ילדיהם ברוח נטולת חיתולים חד פעמיים. ללסקר, זה עבד באופן אינטואיטיבי, וגם בהמשך, כשעברי נכנס לגן בגיל שנה, הגישה נותרה טבעית. "עברי מסתובב בגן עם חיתול בד. עדה כבר מזמן בלי חיתולים", היא אומרת. "הדרך הזו דורשת שההורים יבלו יחסית הרבה זמן עם הילדים, ולא יהיו איתם רק אחרי הצהריים, וכמובן לכל מי שלא נרתע מהפרשות".
אין כאן היררכיה שאני ההורה
העולם שבו גדלה והחינוך אותו קיבלה רחוקים מאוד מאלו שהיא מנחילה לילדיה. כמשפחה של עולים חדשים, חוויית העלייה מאוד נכחה בחייה. "כבת בכורה, ההורים התגלחו עליי לא מעט, וזה היה לא קל", מספרת לסקר. "היום הם לא מבינים את רוב הדברים שאני עושה. את העובדה שאני ודור לא התחתנו ברבנות, מתוך בחירה, או שהבית שלנו מאוד בריא – אין ממתקים ואין צפייה בטלוויזיה, אלא מבשלים יחד ועובדים בגינה. אנחנו לא מאכילים את הילדים אלא נותנים להם לאכול לבד. כשהבן שלי זוחל בגינה אני נותנת לו לבחור לבד מה לאכול ולווסת את עצמו, אני מציגה בפניו מבחר והוא מחליט מה לאכול. אנחנו משתדלים לצרוך נכון, וכמה שפחות להרוס את העולם".
השינוי באורחות חייה מאז שהפכה לאם הוביל אותה גם לשינוי תעסוקתי. "אחרי שעדה נולדה קיבלתי כמו כל האימהות המון מוצרים, והבנתי שמה שאני הכי רוצה הוא שידאגו לי, ויפנו אותי להיות אמא. היום כשחברה שלי יולדת אני אביא לה אוכל או עוזרת לניקיון הבית. זה הוביל אותי להקים עסק שנקרא 'מאמצ'קה' – סלסלת שוק עם אוכל אורגני מבושל וכל מיני פינוקים, שאני מכינה בהתאם לעונה".
התקשורת שלה עם ילדיה מבוססת על שיח פתוח ומכבד של מבוגרים עם ילדים. "אם עברי בוכה, למשל, אני יכולה להסביר לו שאני לא יודעת עכשיו איך לתת מענה או איך לעזור לו, אבל אני נמצאת איתו, זה כבר מפחית 50 אחוז מהקושי שלי ושלו. אין כאן היררכיה שאני ההורה וחייבים להקשיב לי. אני לא צריכה לעבוד קשה כדי להוכיח שאני ההורה, ההוכחה הזו קיימת אם ארצה ואם לא ארצה. גם אם יש התנגדות מצד הילדים זה לא מפר את המארג בינינו, כי אני ממשיכה להיות האמא והם הילדים שלי, אין מהלך של איום או עונש או הענקת פרסים, כל צעד כזה הוא כפייה".
לסקר מודה שלא הכל זרם בכזו פשטות בהתחלה, והדרך שלה כללה גם כמה מכשולים והקרבות. "עזבתי את חבריי ואת עבודתי בירושלים ועברתי לחיות ליד הורי בן זוגי בנורדיה. סבלתי, כמו לא מעט אימהות, מתסמונת של הקרבה יתרה באימהות. בחופשת הלידה הראשונה הייתי יכולה להביא את עצמי למצב שאני לא אוכלת ולא ישנה אם עדה לא מרגישה טוב, ויום שלם היא הייתה על הידיים".
אחרי שעברי הגיע בפער צפוף, היא הבינה שהיא חייבת לדאוג לעצמה כדי להיות האמא הקשובה שהיא רוצה להיות. "היה רגע שבו הנחתי את הדברים בצד והתחלתי באמת לחיות איתה. המסע הזה לא מושלם, אבל אני נוכחת, גם כלפי עצמי, אני רוצה להיות במקום שמח כדי לפגוש אותם במקום של שמחה ולא רק של הקרבה".