עוד לפני שהוא נולד, החדר שלו מצויד צעצועים. לא הרבה, כמה צעצועי בוטיק מהממים ושווים, שבחרתם בעצמכם ומשתלבים יופי עם הצבע של הוילון. אחרי הלידה, תוצפו במפל של מתנות: צעצועים מהבהבים, מנגנים, רוטטים, בכל גווני הפלסטיק המוכרים לאנושות, בגדים, נשכנים ורעשנים ומה לא.
אבל הרבה לפני, כשאנחנו היינו ילדים, שפע הייתה מילה גסה, וכולנו השתמשנו במה שהיה. בטיחות, לעומת זאת, הייתה מילה גסה פחות, כי מבט על המוצרים האלה מעלה תהייה איך אכן הגענו (בשלום) עד הלום.
שמונה פריטי תינוקות נוסטלגיים שחלפו מן העולם (כמעט), בטח יש לכם עוד.
1. אירוע דקירה: חיתול בד סיכת בטחון
אם היום החשש הכי גדול שלנו בענייני חיתולים הוא מדליפת פיפי או מ"קקי-גב", פעם חששו גם מדקירה. הרבה לפני הסקוצ'ים, המדבקות והתיקתקים (בחיתולי הבד המודרניים), היו סוגרים את החיתול בסיכת ביטחון, שבניגוד להבטחה, דווקא נוטה להיפתח לפעמים.
2. רק אל תפיל: בקבוקי חלב מזכוכית
הרבה לפני עידן הביספנול A, הבקבוקים היו שקופים, בריאים – ושבירים. בדרך כלל, במקום חלב אם או פורמולה, היה שם חלב פרה מורתח, כך שלא ברור איך התינוקות ההם שרדו. חוץ מהחשש לניפוץ, מדובר בפריט שדווקא יהיה נחמד אם יחזור לשירות פעיל – הזכוכית קלה יותר לניקוי, לא צוברת משקעים מגעילים ונשמרת לאורך זמן.
3. ואחרי האמבטיה: שפריץ של טלק
בעבר הוא היה חלק אינטגרלי מכל שידת החתלה. לא היה חיתול שנסגר בלי בזיקה נאה של טלק על הישבן החמוד שבתוכו, ויוחסו לו סגולות מופלאות של ספיחת נוזלים, מניעת שפשפות והגנה מתפרחת חיתולים. מאז עברו הרבה מגבונים בדיספנסרים, והטלק מוקצה מחמת מיאוס – האשימו אותו שהוא מסרטן, שהוא גורם לגירויים שונים ובעיקר דחקו אותו הצידה, אל נעליהם המצחינות של חיילים (במקרה הטוב).
4. לשכת התעסוקה: האוניברסיטה של פעם
תודו שהתמונה הזו מעלה לכם חיוך, אולי דמעה של התרגשות? אין כמעט ילד באייטיז שלא גדל על הגרסה הקדומה הזו של האוניברסיטה. אז נכון שהפעמון היה מבהיל, הגלגל הצבעוני היה תמיד נתקע והאצבע הייתה נתקעת לא פעם בחוגת הטלפון, אבל התמימות מנצחת: לא מנגן, לא מהבהב ולא שר שירים. רק מעסיק, בשקט, פחות או יותר. עכשיו רק תסבירו לילד מה זו חוגה של טלפון.
5. סיר לילה עם ידית כמו של נפתלי
היום כבר יש סירים חד פעמיים, סירים מנגנים ושאר גאדג'טים. פעם היו סירים שנראו כמו ספלי קפה עצומים, מהסוג החביב על נפתלי הקטן מ"סיר הסירים". עם כזה היצע, לא פלא שפעם גמלו ילדים בגיל שנה. או אולי היו אלה הכביסות האינסופיות עם הנקיון המהמם של חיתולי הבד שזירזו את העניין.
6. הכי קיבוץ: זוכרים את העגלול?
הקוראים בהתיישבות העובדת מוזמנים לדלג הלאה. כן, אנחנו יודעים, אצלכם זה עדיין הולך חזק. לא ברור אם מדובר בהמצאה ישראלית, אבל אין ספק שהוא הולם את המנטליות שלנו היטב: אפשר לדחוס פנימה את כל הילדים בשכונה בערך, לבייביסיטר מרוכז. היום הוא כבר הרבה פחות נפוץ, אבל גם ברחובות הערים אפשר מדי פעם לראות מטפלת נחושה כשהיא דוחפת עגלול ובו כל לקוחות המשפחתון שלה. ועכשיו תחשבו על אפקט הדומינו: אחד נופל, כולם נופלים. אחד על השני.
7. הכי צהוב: מוצץ בלון מגומי
הוא צהוב, יש לו ריח חריף של גומי (טוב, נפט) והוא בערך בגודל של התינוק כולו. היום יש מוצצים אורתודונטיים, עשויים מסיליקון רפואי שקוף ונטול ריח, שמבטיחים לא לחבל בהנקה ולא לעקם את השיניים. בערך הכי רחוק שאפשר מהמפלצות הצהובות של ילדותנו. מקורות יודעי דבר מוסרים שבמקומות מסויימים עדיין ניתן להשיג את הבומבילות, ושיש תינוקות שאפילו מוצץ הסרבנים לא יכול להם – ונכנעים רק לצהוב הצהוב הזה.
8. אך ללכת לא התחיל: נעלי צעד ראשון
אחרי הצרחות, הדמעות והאושר שמגיעים עם הצעד הראשון, אנחנו מתחילים לחפש נעליים קטנטנות לצועד. וזה, אתם חייבים להודות, פרויקט בפני עצמו: אתם קוראים ספרות בנושא, משווים את מידת הנשימה של הבד ואת גמישות הסוליות. אנחנו, לעומת זאת, קיבלנו נעלי עור קשיחות למדי, עם סוליה שאפשר לרקוד איתה סטפס, שלא נדבר על שרוכים שנפתחים תדיר. אה, וההורים שלנו לא שילמו עליהן מחיר של ארוחה זוגית במסעדת יוקרה.