חזרתי אל המיטה החמימה שלנו ונקשתי קלות על כתפיו של הבן הכי גדול שלי (בעלי) ממש בעדינות שלא אקבל שאגה, ולחשתי לו שחלמתי חלום רע. כשסיפרתי לו, הוא אמר שזה באמת חלום איום ונורא וחזר לעצום את עיניו. אחרי שציין שזה רק חלום, ציווה עליי לחזור לישון, ולהפסיק להציק כי זה אמצע הלילה.
אני מגדלת שלושה גברים בבית. אחד גדול, ועוד שני קטנטנים. גברבר בן רבע לארבע והשני קצת אחרי החצי שנה הראשונה לחייו. אז איך זה להיות אישה אחת בן שלושה גברים? כמו אורגיה פרועה ומתמשכת, או בגרסה התמימה יותר: ערימת ילדים כשתמיד כולם עליי. משום מה כולם מעדיפים תמיד את האוכל שאני מכינה, ואת הדרך שאני מקלחת או האופן שבו אני מרדימה, עושה נעים בגב ואפילו מזייפת שירי ילדים.
"ידעתי תמיד שיהיה לי טוב אם יהיו לי בנים"
כמו שמעולם לא חלמתי בילדותי על טבעת יהלום מפלצתית וחתונת ענק עם שמלת קצפת, כך גם לא דמיינתי את עצמי אימא. אבל כשפגשתי את האביר שלי על הסוס הלבן (או יותר נכון: על האופניים), ידעתי כבר אז שיהיה לי טוב אם יהיו לי בנים. תמיד הייתי סוג של טום בוי, מסוג הילדות שהעדיפו את המכנסיים על השמלות ויאללה לשחק כדורגל. אני מצליחה להבין ללבם של הבנים, הכול פשוט אצלם ולא מסובך.
בפעם השנייה שהדוקטור גילה לי שיש לי עוד בן בבטן, הבנתי את מה שכבר בתוך תוכי ידעתי עוד קודם. אני אהיה אימא רק לבנים כי ככה זה צריך להיות. הגורל החליט שכל חיי יקפצו עליי, יריבו עליי, יכריחו אותי לשחק בכדור, לרוץ, להשתולל, לשחק בדמויות של ספיידרמן ולצפות בריפיט בסמי הכבאי, להילחם בחרבות, לקנות טרנינגים כחולים ושחורים, (אפשר גם אדומים אבל חלילה לא ורודים). כשנכנסים אליי הביתה, אפשר בקלות להבחין מיהו המין הוא השולט בבית. מהסל שתקוע לי באמצע הסלון, לבימבות, ועד לכמויות נעלי הספורט שזרוקות לכל עבר.
"בת זה קשה", חשבתי לעצמי. "אני בחיים לא אסתדר עם זה. באמת שאין לי סבלנות לשיגועים על הבוקר של מה ללבוש ומה לעשות עם השיער, ואל תטרידו אותי בכלל עם שמלות ורודות בכמויות. אני מוצאת שבנים זה קל. רק תנו להם כדור, אוטו ונעלי ספורט והם מסודרים. אז חשבתי.
היום אני מגלה שלגור עם שלושה כאלה - זה לא בדיוק כזה קל. מכוניות? יש, ובכל פינה בבית. הכדורים כבר הרסו לי את הבית. פעם היו לי הרבה כוסות, ובשמים, וחפצים יפים אבל כל אותם כדורים מתעופפים בבית כבר דאגו להשמיד לי אותם, בעזרתם האדיבה של הבנים כמובן. הבגדים שלהם תמיד מלוכלכים בבוץ, ובכתמים שחורים לא מזוהים. ולגבי האוכל – טוב, הבנים האלה אוכלים כל כך הרבה שאני חוששת שאם ייצא לי עוד בן, ניאלץ לפשוט רגל רק על הקניות בסופר. מצד שני, זאת אחלה דרך לשמור על הפיגורה. הם פשוט לא משאירים לי שאריות לנשנש אחריהם.
"ובכל זאת, לא תרצי בת?", שואלים אותי לא מעט אנשים. ובכן, לפי הסיוט בהתחלה, אתם מבינים שאני ממש לא בעניין של הרחבת המשפחה, אבל כשזה יקרה בשלישית, בעוד כמה שנים, אני דווקא אשמח אם יהיה אפשר לסדר לי איזו אחת קטנה ומתוקה, שתעזור לי לבשל, לעשות שופינג, לשחק איתי בבובות ורודות או סתם למרוח איתי לק. בעיקר בשביל האיזון. אבל לא, אני לא מאלו שיקשרו לגבר שלי את שק האשכים או אעבור דיאטות מיוחדות רק כדי להגביר את הסיכויים לבת במשפחה. ואם בסוף יגיע עוד גברבר לשבט? אני מזמינה אותו להצטרף לחגיגה באהבה.
>> חמישה דברים שאסור להורים לעשות
>> הדייט הראשון שלי אחרי הלידה