קרן נפתלי והתינוקת אריאל (צילום: עמנואל נפתלי, מערכת מאקו הורים)
"הצירים התחילו, הספקתי לעשות עוד שתי מכונות כביסה". קרן נפתלי | צילום: עמנואל נפתלי, מערכת מאקו הורים
הרבה לפני שנכנסתי להריון, הכנתי את עצמי ללידה. למדתי, חקרתי, הפכתי לדולה בעצמי, ליוויתי לידות, הכנתי נשים אחרות ללידה, ובעיקר אימנתי את המוח להאמין ביכולות הנפלאות של גוף האישה: להיכנס להריון, לגדל עובר וכמובן ללדת. 

כדולה, היה לי ברור שאני זקוקה לתמיכה רצופה של מיילדת/דולה ללידה שלי. רציתי ללדת בבית. כשפניתי למיילדת, הבנתי כי המציאות דורשת שינוי בתוכנית, ובעקבות רמת המוגלובין נמוכה, נאלצתי  ללדת בבית החולים. זו הייתה הלידה הראשונה שלי, ועל אף שאני דולה בעצמי, חששתי כיצד אבחר דולה מתאימה. הרי אני כל כך ביישנית ומופנמת. כשפגשתי את עירית ניצן, הבנתי. פשוט הרגשתי נוח בקרבתה.  

הצבתי לבעלי עובדה: תמשיך לישון

סיפור הלידה שלי התחיל ב-17.10.12 בשעה 22:30. סוף סוף שלחתי את תוכנית הלידה הכתובה לעירית, נשכבתי לישון – ופתאם הרגשתי שמשהו השתנה. לא ממש ידעתי מה, אבל ידעתי שזה הגיע. רגע הלידה מתקרב.

תקופת ההיריון הייתה מלאת אושר, ועכשיו, כשהגיע שעת הלידה, התרגשתי, חששתי – אבל הייתי  מוכנה לתהליך שבא אליי. בשעה 01:30 התעוררתי וגיליתי שהמיטה רטובה – עכשיו זה היה ברור, השינוי שהרגשתי היה פקיעת הפקק של שק ההיריון, והמיטה התמלאה במי שפיר.

קמתי ובדקתי האם זה בשטף או בטפטוף, בדקתי את המרקם, הריח, תנועות עובר וחום. צירים עדיין לא היו. התקשרתי לעירית והודעתי לה שזה אוטוטו מגיע, אך לאור כל המדדים אני נשארת עוד קצת בבית ומחכה לצירים סדירים. לבעלי הצבתי עובדה שעליו להמשיך לישון על מנת שיהיה לו כוח ללידה.

בין 01:30 ל-03:30 הספקתי לעשות שתי מכונות כביסה (אני תמיד מחכה לרגע האחרון, והייתי חייבת לכבס את הבגדים של הילדה שעומדת להגיע אליי), לסיים להכין את התיק לבית החולים, לנקות את המיטה, לסדר קצת את הבית, להתקלח ולצאת לכוון בית החולים. בזמן הזה הצירים התחילו, והפכו יותר ויותר תכופים.

כבר לא שמעתי את הרעש סביבי

הגענו לבית החולים איכילוב בסביבות השעה 04:00. קיבלנו אותנו למיון ודרשו ניטור. עירית הגיעה בסביבות 06:00. אמנם סיכמנו שניידע אותה רק כשנעלה לחדר לידה, או לחלופין כשהצירים יתחזקו, אבל היא אמרה שלא יכלה להתאפק והרגישה שעליה להגיע. איזה כיף שלדולות יש אינטואיציות חזקות – או יותר נכון, איזה כיף שדולות מחוברות ומקשיבות לקול הפנימי שלהן.

את רוב שלבי הלידה עברתי במיון, בעקבות מחסור בחדרי לידה. עירית יצאה לבטל דברים אחרונים, ועמנואל ואני הלכנו לטיול ברחבי בית החולים. לא הייתי מסוגלת לשכב במיטה. כבר הייתי בשלב אחר – הצירים התחזקו והיו סדירים.

ברגעים האלו הייתי מאוד מכונסת בעצמי, כבר לא שמעתי את הרעש סביבי של שאר היולדות והצוות. את הצירים העברתי בהנחיית עירית עם נשימה, תנועה ומגע. אמנם הגעתי מוכנה ועשירה בידע, אך ברגע האמת לא ממש הצלחתי ליישם את זה. ללא תמיכתה של עירית, לא הייתי מצליחה לעבור לידה ללא משכך כאבים.

לא לקחתי אפידורל, וזכיתי להרגיש את עוצמת ההורמונים ומשכך הכאבים הטבעי של הגוף בפעולה. בין ציר לציר שמעתי את בעלי שואל ומתעניין כיצד יוכל לעזור, זורק בדיחות לעירית, ואף נותן לה מנוחה ומעביר איתי את הצירים.

קרן נפתלי ועירית ניצן הדולה (צילום: עמנואל נפתלי)
"איזה כיף שדולות מחוברות ומקשיבות לקול הפנימי שלהן". קרן עם עירית הדולה | צילום: עמנואל נפתלי

תוך פחות משעה הונחה עליי אריאל שלי

בסביבות 10:30 העלו אותי לחדר לידה. סוף סוף אפשר להיכנס למקלחת שחיכיתי לה כל כך. ברגע שנכנסנו, התפשטתי מהר והסברתי שאני חייבת לנצל את ההזדמנות לפני שהצוות הרפואי יכנס וירצה לבדוק אותי. אלא שהמיילדת שהגיעה הייתה מדהימה: נתנה לי זמן נוסף להישאר במקלחת, בו עירית עזרה לי עם שמנים ארומאטיים.

כשיצאתי מהמקלחת הארוכה, המיילדת בדקה פתיחה - ובדיוק באותם רגעים הרגשתי צורך לדחוף. למרות שהמיילדת ניסתה לשכנע אותי לשנות תנוחה, הרגשתי כי אינני מסוגלת לזוז מלבד ללחוץ. ב-12:20, כעבור מספר לחיצות ותוך פחות משעה, הונחה עלי אריאל שלי.

כשהרופא ששחרר אותי מחדר לידה נכנס לחדר, אני כבר הייתי אחרי מקלחת, ארזתי את הדברים והייתי מוכנה ללכת הביתה, מה שהתברר כמשהו שמאוד קשה ליישם. בית החולים לא משחרר כל כך מהר.

15 שעות לאחר הלידה נסענו הביתה שמחים ומאושרים, עם חווית לידה מדהימה וילדה בריאה. כן,  לפעמים לא נעים לספר לנשים אחרות את סיפור הלידה שלי, ובטח שלא נעים לומר שזו הייתה חוויה פחות כואבת ממה שציפיתי, אבל חשוב לי לספר לכולן כי לידה זה הדבר הכי טבעי לגוף האישה, וכן, זה אפשרי גם בלי אפידורל אם רק נדע להתמודד עם הכאב.

>> בפעם הקודמת: סיפור לידה מעינייה של המיילדת