"ילדתי את התאומים לבדי, בקיסרי חירום"

בערך בגיל 12 כבר ידעתי איך תיראה שמלת הכלולות שלי: לבנה, נוצצת, מלכותית, עם גוון סגלגל והרבה נפח, שמלה של נסיכה אמיתית.
עשר שנים אחר כך עמדתי תחת החופה עם השמלה שפנטזתי עליה. הרגשתי נסיכה, לצדי עמד הנסיך שלי, ביום המאושר בחיי .
שנה עברה, אני כבר בת 23, ומה יותר מרגש מלגלות ביום הנישואין הראשון שהמקלון הופך מקו אחד לשני קווים,כחולים, ברורים? יש הריון.

"והנה עוד שק, עוד דופק"

באולטרא סאונד הראשון הטכנאית אמרה לי: "הנה,שק ההריון, הנה הדופק...". חייכתי, הייתי מאושרת כל כך, ומיד היא מוסיפה: "והנה עוד שק, עוד דופק". תאומים! התרגשתי, התחלתי לדמוע, ומיד כשיצאתי מהבדיקה התקשרתי לבעלי. "זוכר שהתלבטנו בין שני שמות לילד? אז לא צריך להתלבט, יש לנו שניים!"

ההריון עבר by the book. הכול תיקתק כמו שעון שוויצרי. לקראת סוף שבוע 28, בבדיקה שגרתית, הרופא ציין שהבן מציג עכוז מלא, והבת אחריו, מה שאומר שאם האדון לא יואיל בטובו להסתובב אני אכנס לניתוח קיסרי.
לא חששתי, אולי בזכות העובדה שהייתי הראשונה מבין החברות שהתחתנה ונכנסה להריון, אז לא היה לי מאיפה לשאוב סיפורי לידה מפחידים.
אבל בשבוע 33 כשהגעתי למעקב שלפני ניתוח, האחות שמדדה לי לחץ דם - החווירה. "את מרגישה טוב?", היא שאלה אותי, וכשתהיתי מה העניין היא אמרה שלחץ הדם שלי קצת גבוה, ויצאה לקרוא לרופא.
הוא הגיע ומדד לי לחץ דם בעצמו. "שבי רגע ותנוחי, אני רוצה שנמדוד שוב. את בטוחה שאת מרגישה בסדר?".

השאלות שלהם והמבטים שהחליפו ביניהם, התחילו להלחיץ אותי. "אני בסדר גמור! מה קרה?", שאלתי.
"תראי, לחץ הדם שלך מאוד גבוה ויש לך חלבון בשתן, אנחנו חוששים שזו רעלת הריון".
הייתי תמימה, לא שמעתי על הדברים האלה עד אז. ידעתי שנכנסים להריון, יולדים, וזהו. מי סיפר לי שיש בכלל בעיות בהריון? אני רק ילדה, מה אני מבינה בדברים האלה?

- "עכשיו".
- "לא, עכשיו אני לא יכולה. בעלי לא פה, הוא בירושלים, יקח לו זמן להגיע".

"תקשיבי, דנה", הרופא התיישב לידי, "אם לא ננתח אותך עכשיו, ברגע זה, את יכולה למות. את והילדים, את מבינה אותי? את מה שאני אומר לך?".
הנהנתי. ואז בכיתי. בכיתי על כך שבעלי לא איתי, על זה שאני יכולה לאבד את הילדים, על זה שאני יכולה למות, פשוט למות. שאני אצטרך לעבור הכול לבד. בכיתי.

"איך היא לא התעלפה? מה עם הדופק?"

תוך כמה דקות הייתי כבר בהכנה לניתוח, אחיות סביבי, רופאים מעליי ומצדדיי. מסביבי מדברים , אני קולטת פיסות מידע : "185/155, איך היא לא התעלפה? מה עם הדופק? תכינו את הצוות, פגיה בהיכון" - הכול מתערבב לי בראש, ואני לבד.

ילדה שהולכת ללדת תאומים, ילדה בסכנת מוות. חצי שעה עברה, אני כבר בחדר ניתוח. קר שם, ואני בוכה שוב. אני רוצה את יוסי, את בעלי, שיחבק אותי, שינחם, אבל אני לבד.
יוסי דוהר מירושלים, ואחרי שהכל מסתיים הוא מספר לי שהוא בחיים לא האמין שמשאית ישנה כמו שלו יכולה לדהור בירידות מירושלים ככה.

- "מה חמודה? לא הבנתי... מה אמרת? כואב לך?".
- "לא. הילדים".
- "הם בסדר גמור חמודה. תנוחי, אנחנו מעבירים אותך תיכף לטיפול נמרץ, את תהיי מחוברת למגנזיום, בגלל הרעלת שלך, בסדר?".

אני רוצה להגיד לה: "לא! לא בסדר! אני אמורה ללדת וללכת הביתה, לא טיפול נמרץ ולא סכנת חיים, לא ניתוח חירום ולא כלום! ללדת וללכת הביתה!".

אבל אני שוקעת שוב. אין לי כוח לדבר, הכול כואב לי. אני רוצה לצעוק לה שתביא לי אותם, אני רוצה לראות אותם, שתקרא ליוסי... אני צריכה מישהו איתי...
אבל במקום קול, יורדות לי דמעות. אני מרגישה את הטיפות החמות מטפטפות לי מהעיניים, ושומעת אותן נוחתות בטפטוף על הכרית. עוצמת עיניים.

"ברוכים הבאים לחיים שלי, אהובים"

לא יודעת כמה זמן הייתי עם עיניים עצומות, אבל פתאום הרגשתי יד חמה מוכרת מלטפת אותי. אני פותחת את העיניים, ומגלה שנתנו ליוסי להיכנס. הוא קורן: "מאמי, איזה יפים הם! לא יודע מי הבן ומי הבת , אבל אמא שלך ישר אמרה שאחד מהם דומה לך בול!".
חייכתי ואמרתי "יופי מאמי, יופי". העיניים נעצמות מעצמן.

התעוררתי בטיפול נמרץ, מחוברת לצינורות בכל מקום, אבל לפחות עם בעלי לידי. "אני רוצה לראות אותם", זה היה המשפט הראשון שלי. "אי אפשר, הם במיטת חימום. רק מחר אפשר להוציא אותם", אמרה האחות. "תנוחי בינתיים, עברת ניתוח לא קל".

למחרת בבוקר, אחרי זמן שנראה כמו נצח, האחות נכנסה. עריסה אחת, שני תינוקות קטנים, ברורים, יפים כל כך! שיא האושר. "אתם כל מה שחלמתי שתהיו", אני לוחשת להם. "ברוכים הבאים לחיים שלי".
בכורים שלי, אהובים, כמה חיכיתי לכם. 33 שבועות, ולילה מורט עצבים אחד.

לכל סיפורי הלידה שלנו