"אין לידה לא מדהימה". זה המשפט הראשון שאמרו כמעט כל משתתפי הפרויקט, שכבר ראו תינוק או שניים באים לעולם. כל רגע של בריאה, של פגישה ראשונה עם העובר שהופך לתינוק אחרי תשעה חודשים בבטן, הוא חד פעמית ומטלטל. "ובכל זאת", התעקשנו.
ביקשנו מהם לבחור לידה אחת שנחרתה להם חזק בזיכרון. היה קשה, אבל בסוף הם הסכימו.
אז קבלו את סיפורי הלידה הכי מרגשים, רק הפעם מזוויות קצת אחרת - של היידיים הראשונות שמקבלות את התינוק:
1. הכי מלכלך: "הבנתי שהלך לי הנייד ממקלחת מי השפיר שקיבלתי"
מינדי אברמוב, מיילדת בבית החולים ליולדות "ליס" במרכז הרפואי ת"א :
"בשבוע שעבר קיבלתי לידה ביחד עם סטודנטיות למיילדות. הלידה התקדמה מהר, ולפני שהספקתי ללבוש את החלוק המיוחד שמיילדות משתמשות בו כשהן מקבלות לידה, הגיע נחשול אדיר של מי שפיר. הייתי רטובה לגמרי: אפילו הכיסים שלי התמלאו מים, והסלולרי שלי שחה באחד מהם.
מכיוון שהלידה הייתה בשלב מאוד מתקדם, לא ממש עניין אותי שלומו של הנייד שלי, והתרכזתי בליילד את התינוק. רק אחרי שהכל הסתיים התפניתי לנסות להציל את הסלולרי, שכמובן שבק חיים. כשהלכתי למרכז השירות, חשבתי שהטכנאי ייגעל לגעת בסלולרי כשהוא ישמע מה קרה, אבל להפתעתי הוא אמר לי: 'זה ממש לא מגעיל, עבדתי שנים בהפריות ויילוד חזירים'... לצערי לא הצליחו לתקן אותו ונאלצתי לרכוש טלפון חדש, אבל אין ספק שזו תאונת העבודה הכי מבורכת שיכולה להיות".
2. הכי סוף טוב: "לידה אחרי 15 הפלות"
ד"ר עידו שולט, מנהל הריון בסיכון בביה"ח רמב"ם :
"אישה שילדה אצלנו לא מזמן אחרי 15 הפלות, עם רקע של מום רחמי וקרישיות יתר. אחרי שנים של אכזבות ומפחי נפש, היא כבר הייתה בייאוש טוטאלי, והתחילה לבדוק אופציות של פונדקאות. בנוסף לכל ההפלות הטבעיות, הייתה גם הפלה יזומה, שנעשתה מחוסר ברירה בעקבות מום כרומוזומלי, מה שרק הוסיף לטרגדיה.
למרות שכל ההריון היה סיבוך אחד גדול, היא ילדה בשבוע 38 בת בריאה. הלידה עברה חלק, והנוכחות שלי בחדר הלידה לא הייתה הכרחית, אבל אני לא אשכח את ההתרגשות של כולנו, הצוות בחדר הלידה והמשפחה של היולדת. היו שם המון דמעות, התפרקות של מתח של שנים. פשוט סיפור עם סוף טוב, אחרי שנים רבות של קושי".
3. הכי שמחה לאומית: "לידה תוך כדי צפייה בחדשות ביום שגלעד שליט חזר הביתה"
לירן בר-לב: דולה, מדריכת הכנה ללידה, מטפלת בפרחי באך ומנחת מעגלי נשים:
"לפני חודש וקצת, ביום שגלעד שליט חזר הביתה, יולדת סימסה לי בשבע וחצי בבוקר. זו הייתה הלידה השלישית שלה, והיא הרגישה שמשהו מתחיל. התקשרתי אליה, והיא סיפרה שהתחילו לה צרצורים בארבע בבוקר. קבענו לדבר אחרי שעה, וכשהתקשרתי שוב היא אמרה שהצירים צפופים יותר, אבל לא כואבים, והיא מקפלת כביסה. באותו יום עברתי דירה, והתפללתי שאני אספיק לפחות להכניס את הארגזים לבית החדש.
בתשע ועשרים דיברנו, והיא דיווחה שהצירים התרחקו, אבל היא רוצה לצאת בכל זאת. ביקשתי שתחכה עוד קצת, שלא תסבול בפקקים, אבל בתשע וחצי היא התקשרה ואמרה שהיה לה את "ציר הסימן", שהיא זכרה מהלידות הקודמות שלה, ציר שמעיד שהלידה מתקדמת למדי. הגענו לבית החולים בדקה לעשר, והיא הייתה בפתיחה 9.
20 דקות אחרי זה כבר היו צירי לחץ. בין לבין סיפרנו לה ששחררו את גלעד שליט, והיא ביקשה לראות אותו. ברגע שהיא ראתה, היא אמרה שעכשיו היא יכולה ללדת, כי היא חיכתה לשמוע את החדשות הטובות - והוציאה את התינוק".
4. הכי מהירה: "3:22 קיבלתי טלפון שזה מתחיל. 3:27 היא התקשרה שוב, שילדה"
ליהי עמיצור-לובל, מיילדת בית וב"בריאה – מקום ללדת":
"לפני ארבע שנים התקשרה אליי יולדת באמצע הלילה. זו הייתה הלידה חמישית שלה. הייתי איתה גם בלידה הקודמת, הרביעית, שהייתה ארוכה מאוד, בטח יחסית ללידה רביעית. בשעה 3:22 הייתה השיחה הראשונה ממנה, וב-3:27 היא התקשרה להודיע שהתינוק כבר בחוץ, והכל בסדר.
כבר קרה לי בעבר שהתינוק הגיע לפניי, אבל בדרך כלל בישרו לי שאני כבר לא אגיע ללידה כשהייתי בדרך – במקרה הזה בקושי הספקתי לצחצח שיניים... לפחות הקדמתי את השלייה, ועזרתי לאישה להוציא אותה".
5.הכי "מחבקת עצים": "מי השפיר ירדו והשקו את העץ, היא נשענה עליו ודחפה"
אילנה שמש, מיילדת בית ובעלת צימרים ללידה:
"יולדת דתייה הגיעה ללדת בצימר שלי. הלידות הקודמות שלה היו טובות, אבל ארוכות מאוד, והגענו למסקנה שהשהות בבית החולים מחלישה את הצירים שלה ומעכבת את התקדמות הלידה. בשלב מסוים היא רצתה אוויר, והחליטה לצאת להעביר את הצירים בחצר שלי, במקום נסתר בין לול תרנגולות ישן למחסן עצים. האווירה שם התאימה לה, והיא החליטה ששם היא רוצה שהתינוק ייצא לאוויר העולם. כשהתחילו צירי הלחץ, המים שלה ירדו והשקו את העץ, והיא נשענה עליו ודחפה.
היא לבשה חלוק ארוך, אז נכנסתי מתחתיו, כשהכפפות כבר עליי, כדי לקבל את הלידה. היא הוציאה קול גבוה ודק, והראש של התינוק יצא. אחרי מנוחה של דקה הגיע ציר נוסף, והגוף יצא גם הוא. היא התיישבה על שרפרף קטן שהוצאנו לשם, והתמוגגה מהתינוק החדש שלה בזמן ששלושתנו – אני ושתי הדולות – היינו המומות מהלידה המקסימה שלקחנו בה חלק, לידה כל כך מחוברת לטבע".
6. הכי בניגוד לתכניות: "הזוג הכין את הבית ללידה, בסוף היא ילדה באמבטיה"
רונית קופליס, מיילדת ובעלת צימרים ללידה:
"זוג יפיפה מצפון הארץ הכין את דירת שלושת החדרים שלהם ללידה. את המיטה בחדר השינה הזיזו הצידה, הוציאו את השידה החוצה מהחדר ופרסו שני מזרוני שיאצו על הרצפה. את הסלון שינו לגמרי: הזיזו הצידה את הספות ושולחן המחשב, העמידו את הבריכה ועוד מזרון דק למקרה שהיולדת תרצה לצאת מהמים. הם אפילו הכינו את החדר לילד, שימתין לו עד שיגדל קצת ויעבור לחדר משלו.
לקראת הלידה, הבית היה נקי למשעי, ממש כמו חדר ניתוח, ולא הייתי בטוחה היכן תרשה לעצמה האישה ללדת ו'ללכלך' את הסדר המופתי. הלידה התקדמה, השעות עברו, והיולדת אמרה שהיא ניגשת לשירותים. כשעברה למקלחת כדי לשטוף ידיים בכיור, היא התעכבה המון זמן. כששאלתי אם הכל בסדר, שמעתי בקולה שהיא נמצאת כבר בשלב הלחיצות.
וכך, למרות שכל הדירה רחבת הידיים הוכנה ללידה, האישה הרגישה שהמקום הנכון עבורה הוא חדר האמבטיה הקטן. בן זוגה עמד מאחוריי, הדולה מצאה מקום לעמוד בתוך האמבטיה, והתינוק יצא לעולם באפלולית האינטימית של חדר הרחצה. לכן, המסקנה שלי היא: אל תהפכו את החיים בשביל הלידה, אלא חיו אותם כפי שתרצו ללדת בכל רגע".
7. הכי מפתיעה: "בעלי החזיק ביד אחת את הטלפון וביד השנייה את הראש של התינוקת"
רותי קרני הורוביץ, ראש ארגון הגג של מקצועות הליווי וההדרכה הסב-לידתיים בישראל ומנהלת ביה"ס אמנות הלידה להכשרת דולות בכירות ומדריכות הכנה ללידה:
"אילנה, המיילדת שאמורה הייתה לבוא וליילד אותי בבית, התקשרה ושאלה מתי אני חושבת שאלד. היא נתנה לי הוראות אחרונות: 'תתקשרי כשיש צירים כל 7 דקות, לא פחות. לידה חוזרת יכולה להתפתח מאוד מהר'. כמה שעות לאחר מכן, הצירים התחילו במרווחים של עשר דקות. שלחתי את רוני, בעלי, להשכיב את הבן שלנו, ולישון קצת בעצמו.
בשתיים בלילה נכנסתי גם אני למיטה. כשהסתובבתי מצד לצד, הרגשתי פתאום שטף של מים. אילנה השביעה אותי בשיחתנו האחרונה שלא לרחם עליה, ולהודיע לה מיד כשיש לי ירידת מים עם צירים, אבל לא האמנתי עד כמה מהירה יכולה ההתרחשות להיות. ב-4 בבוקר התקשרתי אליה, והיא הודיעה שהיא יוצאת מיד לדרך.
בשלב הזה, אני מניחה, נעשתי קצת יותר קולנית, ובתוך דקות הופיעו בעלי והילד בפתח חדר האמבטיה. הזמן טס. אחרון הפחדים, שמא היא בעכוז, פרח כלא היה. היו לי הבית שלי, המשפחה שלי, המקלחת והאסלה שלי, הכוס הגבוהה שלי עם חצי מיץ התפוחים שאני אוהבת וחצי מים מינרליים - יותר מזה לא הייתי צריכה.
ביקשתי מרוני שיתקשר לאילנה ויגיד לה שתמהר. היא בדיוק יצאה מנתיבי איילון, כשלא יכולתי להתנגד לדחף שלי ללחוץ. הראש של התינוקת יצא החוצה. רוני החזיק את הטלפון ביד אחת, ואת הראש של הבת שלנו ביד השנייה. בו זמנית הוא ניסה להרגיע את הבן שלנו, שנבהל מאוד מכל האירוע, ולמלא את ההוראות הטלפוניות של אילנה.
שני צירים לאחר מכן, כולה כבר הייתה בחוץ. כשאילנה הופיעה בפתח, היא מצאה אותי כשהתינוקת שוכבת עליי, מכוסה, ולא נותר אלא לטפל בנו כנהוג לאחר לידה: אפגר לתינוקת, בדיקת הנרתיק (שלם לחלוטין - אפי נו), כיווץ הרחם, בדיקת השיליה וכו'. מיד כשסיימה לטפל בנו, קיבלה אילנה את הטלפון מהיולדת הבאה - שוב לידה חוזרת, עם צירים כל 5 דקות".
8. הכי חלומית: "את אחת ממיליון, זו שלא מרגישה את הצירים"
שרון קמחי, דולה, מטפלת בשיאצו ורכזת קורס הדולות באוניברסיטת חיפה:
"איילת, מותק של בחורה, לא מוכנה לעשות קורס. היא מאמינה בעצמה, ורוצה לידה טבעית. בדרך היו כמה מכשולים, כמו עוברית שלא גדלה מספיק ברחם ואפילו איומים בקיסרי, אבל עם הרבה אמונה ותזונה טובה העוברית חזרה לתחום הנורמלי.
בשבת, 1.3.08, הייתי עם בעלי ואחד הילדים שלי בפתח הסינמטק, וכולנו היינו נרגשים לקראת ההקרנה של אי.טי. פתאום איילת מתקשרת, עם ירידת מים, והם לא צלולים. אחר כך אני מגלה שאיילת לא הספיקה אמנם לאכול לפני שיצאה מהבית, אבל זמן להוריד שערות ברגליים היה לה בשפע... ב-12:45 הגענו לבית החולים, ואיילת בישרה שעד ארבע היא יולדת, ואני אמרתי לה שרק בקיסרי נסיים בשעה כזו.
בהתחלה הצירים נראים חזקים מאוד במוניטור, אבל איילת לא מרגישה כלום. אני מתחילה להתלהב ולהגיד לה: 'את אחת ממיליון! זו את שלא תרגיש לידה וטראח - היא תתרחש!'. מהר מאוד האחות מגלה שהרצועה של המתמר הייתה הדוקה מדי, והצירים הרבה פחות חזקים ממה שחשבנו.
ב-15.30 המיילדת מגיעה ובודקת פתיחה: 5 ס"מ. אבל כמעט לא כואב לאיילת, איך זה יכול להיות? בשעה 16:00 היא בפתיחה מלאה, וב - 16.24, אחרי כמה לחיצות, בלי כאב, בלי תפרים, בלי חתכים וכמעט בלי התרגשות מרוב הלם, נולדה רותם. אנחנו בשוק, בהלם, זו הלידה הקלילה ביותר שזכיתי להיות בה, ולמעשה נדמה לי שזמן כתיבתה עולה כמעט על זמן התרחשותה".