22.1.2014, שבוע 34, טלפון פתאומי. על הקו דורון מ"תמוז פונדקאות". "ארייה הפונדקאית מאושפזת עם כאבי בטן וצפי ללידה תוך זמן קצר", הוא אומר. אבאל'ה. מה עושים עכשיו? הרי לידה משחקים 9 חודשים ולנו יש עוד חודש אחד לפחות. או שלהיריון חוקים משלו? ואיך נכנסו דימויים מעולם הכדורגל לגבר שמעדיף בכלל אירוויזיון?
בליל של תחושות החל להציף אותי, שילוב של התרגשות, בלבול, שמחה אדירה, ציפייה ופחד. המון פחד. שבוע 34 זה בסדר ללדת? אולי אפשר לעכב? והכל כל כך רחוק ולא ברור. האם שתי הקטנות בבטן מספיק גדולות כדי לצאת לאוויר העולם? ומה עם זריקה להבשלת הריאות? האם נספיק ללידה? ואיך נספיק ללידה אם אמשיך לחלום בהקיץ במקום להתחיל לארוז.
חייבים להתחיל לארוז, ולשנות כרטיס טיסה, ולהודיע בעבודה, ולספר לחברים, ולמשפחה, ולא לשכוח לנשום בין לבין, ולצלם כל שנייה כדי שאזכור את מה שבטוח אשכח.
זו הישורת האחרונה. רגעים אחרונים לפני הופעת הבכורה של הבנות שלי ואני אוטוטו בדרך אליהן. כבר שנתיים שאני בדרך לאבהות באמצעות פונדקאות בחו"ל. תחילה בהודו ואחר-כך בתאילנד. זה היה הליך מרגש, מורכב, רווי מהמורות ואתגרים. עברנו מספר הפריות, הטסנו תורמות ביצית שונות, חווינו 4 כישלונות, המתנו, קיווינו, החזקנו אצבעות – עד להיריון המוצלח שצפוי להסתיים בקרוב מאד, ולפתוח את המסע הגדול של חיי.
את הדקות שבאו אחר-כך זוכרות בעיקר התמונות: סימילאק במזוודה, מגוון מוצצים, בגדים, חיתולים, משחות, תרופות ועוד מילים מוזרות כמו "דפני" ו"טטרה", שילוו אותי בחודשים הקרובים. נפרדנו מהמשפחה, מבתנו הבכורה (לוסי הכלבה), שרבטנו פוסט מרגש בפייסבוק - ואנחנו מוכנים. לייק.
תודה לדיילת הקרקע שהעבירה אותנו עם מטען עודף
למחרת כבר היינו בדרך לשדה. אורי, אני ואמא עפרה שהצטרפה לעזור ולתמוך בנו בימינו הראשונים כהורים. צוות אל על נרתם למשימה: החל מדיילת הקרקע (שהסכימה להעביר לנו ועוד בחיוך מטען עודף עבור הקטנטנות) ועד לדיילים, הדיילות ומנהל השירות בטיסה שפרגנו לנו בשתייה, אוכל ופינוקים.
נחתנו בתאילנד 3 שעות לפני הלידה. מסאז' זריז ואנחנו כבר בבית החולים, פוגשים את הפונדקאית, מתחבקים ומתנשקים. לצדה המשפחה שלה שמלווה גם אותה בסיום המסע המרגש שעברה בעצמה. אותו מסע שהביא לנו את המתנה הגדולה ביותר שיכולנו לבקש.
שמנו את הידיים על בטנה של ארייה, סבתא עפרה, אורי, אני והיא – מאחדים כוחות אחרונים לפני רגע הלידה, והמתנו מחוץ לחדר הלידה. בשעה 20:13 שעון מקומי הגיחה לאוויר העולם אליה המתוקה. דקותיים אחר-כך הצטרפה לירי. את הבכי הראשון שלהן כבר שמענו בבית החולים, כשהאחיות והרופאה רצות איתן בין המסדרונות בדרך לפגיה. שם גם ליטפנו אותן לראשונה, מבעד לאינקובטור. מפגש ראשון בין אבא לבנותיו. אהבה ממבט ראשון.
365 הימים חלפו מאותו רגע מופלא. לילות ארוכים, חוסר הבנה, "על אוטומט", למידה זריזה, מתח, התרגשות, בכי, חרדה, צחוק, סבתא וסבא, עזרה, לילות בלי שינה, חברים חדשים, מאבק פוליטי, צדק, ניצחון, בקבוקים, שטיפה, חיתולים, משחה, גרעפסים, פליטות, ריפלוקס, בכי, צרחות, חיוכים ראשונים, טיסה חזרה, תל אביב, כיכר המדינה, איחוד משפחתי, דודים, דודות, אחיינים, לוסי, ליקוקים, נשיכה, ליטוף, עגלה, חופשת לידה, מטפלת ראשונה מקסימה, חזרה לעבודה, גן ראשון בתל אביב, הסתגלות, בכי, געגוע, חששות, מלחמה, מקלט, סירנות, בריתה, פרגון, אהבה, שן ראשונה, ושנייה, ושלישית ורביעית, בתי קפה, בייביסיטר, טעימות ראשונות, מרקים, פירות, ירקות, טיפת חלב, צמיחה, רופא ילדים, זריקות, חיסונים, משחקים, צעצועים, התהפכות, זחילה, עמידה, ישיבה, נפילה, הליכה (עם עזרה), מעבר דירה, קריית אונו, גן חדש, הסתגלות חדשה, צחוק מתגלגל, מילה ראשונה: "אבא". 22.1.2015. יום הולדת ראשון. וואו! איזו שנה זו הייתה. גאווה.
אליה ולירי מתוקות הגעתן לעולם היום בדיוק לפני שנה, ולא להאמין באיזו מהירות היא חלפה. לא, קלה היא לחלוטין לא הייתה, אבל מלאת רגעים מדהימים ונדירים שהפכו את החיים שלנו להרבה יותר מלאים. אנחנו כאן כדי לדאוג שיש לכן הכל, שדבר לא חסר, שחם לכן, שאתן אוכלות, רגועות, שלוות, נהנות, משחקות, שאתן בריאות ועטופות בחום ואהבה. שאתן מתפתחות, גדלות, לומדות והופכות למי שאתן רוצות להיות.
אז זו הייתה השנה שלכן, אבל גם קצת שלנו. חוץ מזה שהפכתן ל-2 בנות מדהימות, אנחנו גם הפכנו ל-2 אבות, ובעצם אנחנו לומדים בעזרתכן יום יום איך להיות הורים. ואני מקווים שהורים הכי טובים שאפשר, עם סבלנות, אכפתיות, הקשבה, יכולת הכלה ועם המון המון המון אהבה.
ביום הולדתכן הראשון, נאחל לכן בריאות, המשך התפתחות נפלאה, אושר ושכל החלומות שלכן יתגשמו. תהיו אתן, תהיו חזקות, תחייכו תמיד. אוהבים לעד ותמיד. אבאז
>> היולדת שהפכה לסיפור היום באיכילוב
לעוד סיפורי לידה מקסימים