ביום חמישי עוד הלכתי לעבודה, למרות שלא הרגשתי כל כך טוב. הודעתי שאני רוצה לצאת מוקדם, אבל היתה עבודה דחופה שרק אני יכולתי לעשות, ומהחשש שאוטוטו אני יולדת היה להם חשוב שאסיים.
יצאתי מהמשרד רק בשעה 15:00, אחרי שבמשך היום הרגשתי צירים ברווחים גדולים, ובכיתי בדרך הביתה. עמרי היה בטיסה, ואמור לנחות רק לקראת 11 בלילה. שלחתי לו הודעה: "חמודי שלי, יש לי צירים אמיתיים היום. תגיד לטייס לשים גז!". הוא ענה לי: "אני אוההההב אותך".
בשיעור היוגה מדדתי צירים באפליקציה
בבית נחתי קצת וקמתי לשיעור יוגה. דיברתי עם לירן הדולה שלי. סיפרתי לה על הצירים והיא שאלה אם אני באמת רוצה ללכת ליוגה. אמרתי לה שהיום שלי היה כזה מעפן ואני צריכה את היוגה עכשיו וגם מרגישה מספיק טוב כדי ללכת.
במהלך השיעור מדדתי צירים, באפליקציה שעמרי הוריד לי. בהתחלה הם היו ברווחים של 4-5 דקות, אבל לאורך השיעור הם התארכו והתקרבו.
התקשרתי ללירן אחרי השיעור והיא המליצה שאקרא למירי, חברה טובה שלי, כדי שתהיה איתי עד שהיא תגיע. מירי הגיעה, לחצה לי על הגב בזמן הצירים, צחקקנו בין לבין, וקובה (הכלב המקסים שלנו) היה נראה מודאג בכל ציר, הסתכל ולא הבין מה קורה איתי.
לירן הגיעה בערך בשעה 21:00 ואיתה הצירים החזקים יותר. היא הביאה כרית חימום של דולות שעשתה פלאים לכאבים שלי, ולחצה באופן מדויק ביותר על הגב התחתון. זכרתי את קורס ההכנה ללידה ואת כל הדברים שלירן לימדה אותי - קודם כל להרפות! לחשוב על התינוקת עוברת בתעלת הלידה ולהרפות-להרפות-להרפות.
מצאתי תנוחה שלא נותנת לי לכווץ את האגן. הצירים כאבו קצת יותר, אבל אמרתי לעצמי שעדיף שיכאב קצת יותר אבל שיתקדם מהר, וככה יהיו לי פחות צירים בסך הכל. כשהתרכזתי בצירים והרמתי את הראש למעלה, דימיינתי את עמרי מרים את ציונה (זה שם הרחם שלה) באוויר והיא צוחקת.
סוף סוף הוא נחת והתקשר. לירן ענתה לו, הוא הבין מיד שזה רציני וצעק "לא נכון!". העברנו עוד 3 שעות בבית, ואז החלטנו לנסוע לבית החולים. השארנו את קובה אצל יוני ומיכל ונסענו.
הנסיעה ל"עין כרם" היתה די סיוט. עמדתי על הברכיים עם הפנים נגד כיוון הנסיעה. אמרתי לעצמי שעם כאלו כאבים אני בטח נכנסת לבית חולים וכולם ימחאו לי כפיים שהגעתי עם פתיחה מלאה. עוד ציר אחד ליד השומר בשער ונכנסים.
לאחר בדיקה האחות ולירן מרוצות - פתיחה של 4 ס"מ. מה? מה 4 ס"מ?! לא פתיחה מלאה? אתן בטוחות?!
אם הפתיחה לא תתקדם אני אקח אפידורל
נכנסנו לחדר הלידה, קצת התארגנויות עם יאנה האחות המיילדת ואני נכנסת למקלחת כדי להעביר עוד צירים. כשהכאב נהיה בלתי נסבל אני מבקשת שיבדקו התקדמות. בלב אני אומרת לעצמי "אם אין התקדמות אני לוקחת אפידורל!". יאנה בודקת אותי- פתיחה של 7 ס"מ.
אחד הדברים החשובים שלירן סיפרה לי הוא שהכאב של 7 ס"מ ו-10 ס"מ הוא אותו כאב, רק הצירים יותר צפופים. אז החלטתי להמשיך. שוב מקלחת, שוב סדרה של צירים, ירידת מים ושוב אני רוצה לבדוק התקדמות. וכן, שוב אומרת בלב שאם אין התקדמות אני רוצה אפידורל.
ואז יאנה אומרת - "יש פתיחה מלאה, כשאת מרגישה צורך לדחוף פשוט תדחפי".
נשכבתי על צד שמאל ודחפתי ודחפתי ודחפתי. כל הזמן דמיינתי את הבת שלי תיכף בידיים שלי. ביד אחת החזקתי את הרגל שלי וביד השניה את היד הגדולה של עמרי שלי ומדמיינת את הכוח של היד הגדולה שלו נכנס לי לגוף ועוזר לי.
באחד הצירים הושטתי את היד ובמקום היד הגדולה של עמרי קיבלתי יד עדינה ונשית, של לירן. לעמרי היה קשה לראות כמה כואב לי והלך לרגע הצידה. אבל כשמחיתי על קבלת היד הקטנה של לירן הוא חזר מיד לעמדה שלו לידי.
פתאום יאנה מכריזה שהראש ממש בפתח ושואלת אם אני רוצה לגעת.
"לא", עניתי. "אני רוצה אותה בחוץ!".
אחרי שהיא נולדה בכיתי וצחקתי בלי הפסקה
בזמן הלחיצות הרגשתי כמו במשימה: יש לי דברים שאני יודעת שאני צריכה לעשות ואני פשוט עושה אותם. ממש התנתקתי מהגוף ומהכאב וכאילו ראיתי אותי מהצד.
אחרי רבע שעה של לחיצות, וסה"כ 3 שעות מרגע ההגעה לבית החולים, היא יצאה. סגלגלה, צרחנית, קטנה ויפיפיה.
יאנה מיד הניחה אותה עלי והיא בכתה קצת. אני בכיתי הרבה והתפלאתי איך היא כבר יודעת לבכות?
לירן היתה מדהימה בלידה, כל כך שמחה שלקחתי דולה ללידה הראשונה שלי. היא עזרה והתערבה כשהיה צריך, נתנה לנו לחוות את הלידה כחוויה זוגית מדהימה וכמה דקות אחרי הלידה (אחרי שהזילה כמה דמעות נרגשות) עזבה את בית החולים לתת לנו ליהנות מהשעות הראשונות שלנו כמשפחה טריה.
הנקתי אותה, ואחר כך הקטנה נרדמה ואני נכנסתי להתקלח. באמבטיה בכיתי וצחקתי בלי הפסקה. הסיפוק על כך שהצלחתי ללדת באופן טבעי, למרות שכל הסביבה לא תמכה ואפילו לעגה לי על הרצון הזה, העובדה שתשעה חודשים של ציפייה נגמרו, שהסקרנות והפחד מפני הלא נודע הגיעו לסיומם, שהילדה שלנו, שלי, נמצאת מעבר לדלת בידיים של עמרי. איזה אושר!
בחרנו לה את השם תמה, שמשמעו "זכה, טהורה", ובשיר השירים זו גם מילה נרדפת לאהובה. היום תממי בת 5 חודשים. היא כבר ממש ילדה, עם העדפות ואהבות, עם אופי ועם חיוך שובה לב. השבוע היא התחילה ללכת למשפחתון, ואני חוזרת לעבודה.
עצוב לי להפרד מהתקופה הקסומה הזו של חופשת הלידה, כשתמה כולה שלי ואני כולי שלה, אבל אני מסתכלת קדימה ויודעת שכל תקופה תביא איתה חוויות שונות, טובות לא פחות. זו באמת ההרפתקאה המופלאה בעולם. מצד אחד מתחשק לי כבר לדעת מה יהיה בעתיד, מה היא תהיה כשהיא תהיה גדולה, איזה שיער יהיה לה, איזו מוזיקה היא תאהב... מצד שני בא לי לבלוע את זה לאט לאט, ללעוס טוב טוב כל ביס ולהנות מכל שניה איתה.