בתחילת חודש שביעי, שבוע 27, טסנו לנופש לטורקיה, ירח דבש מאוחר. בגלל שהייתי בהריון תכננו משהו רגוע, בטן-גב במלון ולא הרבה יותר מזה. הגענו בערב למלון, וכבר בלילה התחילו לי כאבים. באיזשהו שלב היה לי דימום קטן, שהדאיג אותי. הלכתי לרופא של המלון, שאמר שנראה לו שאני בסדר, אבל ליתר ביטחון שלח אותי ל"בית חולים", שהתברר כמעין מר"ם, יותר כמו מרפאה גדולה ולא הרבה מעבר.
היה שם רק רופא אחד שדיבר אנגלית, והוא לא התרגש ממני. הוא אמר שגם לאשתו היו דברים כאלה כשהייתה בהריון. הוא אפילו התקשר לבית חולים גדול יותר, וטען שאמרו לו שהכל בסדר.
"כרגע הוא חי, הסיכוי 50 - 50"
עשו לי בדיקות דם ושתן, אק"ג, אבל שום דבר שקשור לבדיקה גינקולוגית. אחרי שהתעקשתי מאוד הרופא אמר שיכין לי הפניה לבית החולים, ואז התחילו לי כאבים ממש חזקים, ובעקבותיהם דימום, והיה ברור שאני בלידה. אחת האחיות התחילה לבכות, ובעלי צרח שיביאו מיד רופא.
הרופא היה המום, ואמר: "נראה לי שאולי באמת יש לך צירים". דרשנו שיזמינו לי אמבולנס. כל הדרך לבית החולים אמרו לי לא ללחוץ, וכשהגענו ישר נכנסו לחדר לידה. אחרי כמה דקות הוא היה בחוץ. לא ראיתי אותו, כי מיד לקחו אותו לשולחן צדדי, עם חמישה או שישה רופאים שטיפלו בו. אחרי כמה דקות רצו איתו החוצה, בלי להסביר, בלי להגיד שום דבר. בגלל שרוב הצוות לא דיבר אנגלית, הביאו לי מתורגמנית הולנדית. היא יצאה לראות מה קורה ואמרה שהוא בטיפול נמרץ. לא ידעתי אם הוא חי או לא, לא היה את מי לשאול.
איכשהו גיסתי מצאה בארץ רופא ילדים שמדבר טורקית, שהתקשר לבית החולים ועזר לנו קצת להבין מה קורה. באיזשהו שלב באה מיילדת, ואמרה: "כרגע הוא חי, ויש סיכוי של 50-50 שישרוד את הלילה". בעלי לא רצה שאלך לראות את הילד, וביקש שלא אבוא איתו. הוא לא רצה שאקשר אליו, אם הוא לא ישרוד. כשחזר, הוא סיפר שיש לו צהבת, והוא גם סגול לגמרי בגלל הקושי לנשום. בשלב הזה לא חושבים רחוק, רק מקווים שהוא ישרוד את הלילה.
"בייבי נורמל", לא הפסיקו לומר האחיות הטורקיות
התקשרנו לקונסוליה, וביקשנו עזרה. הם ענו שהם חייבים לשלוח נציג רק אם מישהו בכלא, אבל שנבוא להוציא לו תעודת לידה. היינו באנטליה, השגרירות באנקרה: שמונה שעות נסיעה ברכבת או טיסת לילה. זה היה יום כיפור, תכף סוכות, והם עבדו רק חצאי ימים, היה פשוט בלתי אפשרי לעשות את זה, ולא רצינו שבעלי יעזוב אותנו לכל כך הרבה שעות וייסע.
בצהריים אמא שלי וגיסתי הגיעו, והלכתי לראות אותו בפעם ראשונה. זה היה מוזר ברמות שאי אפשר לתאר. הוא היה קטנטן, עם ראש בגודל של אגרוף בקושי. חיתול במידה הכי קטנה כיסה את כל הגוף שלו. העיניים שלו היו מכוסות בגלל האור הסגול, מחובר למיליון צינורות.
אי אפשר לעכל שזה הילד שלך, ידעתי את זה בראש אבל זה פשוט לא מסתדר. כדי להיכנס לפגייה צריך להשתמש במסכות, כיסוי שיער, חלוק ונעלי בד. החדר מחומם בטירוף, אי אפשר לנשום מהחום ומהלחץ. האחיות כמובן לא יודעות אנגלית, ואומרות רק "בייבי נורמל". גם אם הוא יורד 100 גרם, שזה חלק משמעותי במשקל, גם אם הוא בקושי זז. "בייבי נורמל".
הביטוח לא כלל לידה מוקדמת: 2,000 יורו ליום אשפוז בפגייה
התחלנו לדבר עם הביטוח, שאמר שביטוח ההריון המורחב שעשיתי לא כולל לידה מוקדמת. כאן התחילה עוד מלחמה שלנו. שלחתי את אבא שלי שינהל את זה, ובינתיים נפגשנו עם הנהלת בית החולים כדי להבין כמה זה עומד לעלות לנו. הוא אמר שזה 2,000 יורו ליום רק על האשפוז בפגייה – לא כולל האשפוז שלי והלידה - ושהילד יצטרך להיות מאושפז לפחות שלושה חודשים.
אמרנו לו שאין סיכוי שהביטוח ישלם, ולנו אין איך לשלם, אז שילך לקראתנו. הוא בירר, ואמר שכשהוא יתייצב מבחינת נשימה נוכל להעביר אותו ארצה באמבולנס אווירי. בינתיים עברנו לגור בדירה של ישראלית נהדרת, ששמעה מה קרה לנו והודיעה לנו שאנחנו יכולים להיות בדירה שלה בזמן שהיא בחופשה בארץ. בין לבין נאבקנו בביטוח ובקונסוליה, שעדיין סירבה להוציא לו תעודת לידה.
אחרי עשרה ימים הוא התייצב קצת, ומצאנו חברה של אמבולנסים אוויריים. כשביררנו מה עושים ביורוקרטית, אמרו לנו שלא צריך את הקונסוליה בכלל, רק תעודת לידה טורקית ואישור מבית החולים. שמחנו שנפטרנו מעניין הקונסוליה, אבל כדי לשחרר אותו היינו צריכים לתת לבית החולים 100,000 שקל במזומן. ההורים שלנו עשו העברה בנקאית. בגלל שזה בחו"ל לוקח יום עד שרואים את ההעברה, הבנק בארץ היה סגור כי התחיל חול המועד סוכות, והמנהל של בית החולים אמר שכל עוד הוא לא רואה את הכסף בחשבון, הוא לא יכול לשחרר אותנו. בסוף מצאנו איזה אישור להעברה מהאינטרנט, ויצאנו לדרך באמבולנס.
הגענו לשדה התעופה ב-12 בלילה, ושם עצרו אותנו ואמרו שאי אפשר לטוס בלי אישור מהקונסוליה שלנו. פשוט לא האמנו שזה קורה: מחכה לנו מטוס פרטי, ופשוט אוסרים עלינו לעלות עליו, כי חושבים שהילד לא שלנו. הלכתי לתחנת משטרה, התחלתי לבכות.
במהלך הטיסה ארצה הוא הפסיק לנשום מספר פעמים
בינתיים הקונסול התקשר לבעלי וצעק עליו שאנחנו עושים בלגן, ובגלל שלא הקשבנו לו הוא לא רוצה לעזור לנו. כאילו שהוא רצה לעזור מלכתחילה. השוטרים לא נכנעו, למרות שבכיתי והתחננתי. ככה העברנו את הלילה, רק בחמש בבוקר הם הסכימו לשחרר אותנו, אחרי שהרופא חתם שזה מקרה חירום.
הטיסה הייתה מאוד קשה, מזג האוויר היה בעייתי והמטוס הקטן התנדנד וקפץ. בדרך התינוק הפסיק לנשום כמה פעמים, ומכיוון שמעולם לא ראינו את זה קורה בעבר, זה היה מפחיד מאוד. מיד אחרי הנחיתה הביאו אותנו לשניידר, ושם היינו עוד חודשיים וחצי.
למרות שזה הדבר הכי קשה שעברתי בחיים, תפקדתי על אוטומט. אי אפשר לתת מקום לקושי, היינו לבד והיינו חייבים לתפקד. בכיתי, כעסתי אבל לא יכולתי להתפרק, פשוט אין אופציה כזו. צריך ללכת כל יום לישון בידיעה שלא בטוח שבבוקר עוד יהיה לך ילד, ולהמשיך להיות חזקה כדי לתמוך בו, שיתחזק ויבריא.
היום אני יכולה להגיד שבמשך חודשים, גם אחרי שיצאנו משניידר, לא התחברתי אליו לגמרי. לא נתתי לעצמי, מרוב פחד, כבר התרגלתי שהקיום שלו שברירי ולא בטוח. היום הוא ילד רגיל לגמרי, והמזכרת היחידה שנשארה לנו מהתקופה הזו היא ספר שבעלי כתב על החוויה הלא תיאמן שעברנו.
"בחדר הלידה הבנתי שאני לבד": סיפור הלידה של יהונתן
לכל סיפורי הלידה במדור