את היום בו נולדה הבת שלי אני זוכרת במדויק. אני זוכרת מה לבשתי לבית החולים, אני זוכרת את הרגע המדויק בו נפתח השער ונכנסנו לחניון. אני זוכרת את השתלשלות האירועים שהובילו אותי להתקשר לדולה שלי בשבוע 34 ואני זוכרת את המילים המדויקות שהיא אמרה: "תעזבי עכשיו את הכל ולכי לבית החולים".

אני זוכרת שהתקלחתי מהר מהר, לקחתי תיק וזרקתי לשם גרביים, שתי חבילות סגורות של שמן שקדים וארנק. אני זוכרת את שרשרת האירועים בלידה, את התחלופה בין משמרת הלילה לבוקר. את חטיף האנרגיה שהדולה שלי נתנה לי. את הטעם שלו, הריח שלו. אני זוכרת את הכל, לפרטי פרטים מדויקים ברזולוציות גבוהות מדי.

אבל יש רגע אחד גדול ומשמעותי אותו אני לא זוכרת - את הרגע בו הבת שלי נולדה. אני זוכרת שעצמתי את העיניים כשזה קרה ואני זוכרת את החור הגדול שנפער בתוכי ואת הצעקה שלי, הקול היחיד שיצא ממני לאורך כל הלידה כשלקחו אותה ממני בבהילות רבה לטפל בה ולהציל את חייה. ומשם הפסקתי לזכור. רק תיאורים שסיפרו לי ורסיסי זיכרונות כואבים שצצו להם מדי פעם בפעם, כשהייתי במקלחת או לפני השינה.

הכל היה בסדר - פיזית

הזיכרון האנושי פועל בדרכים נסתרות והוא כל כך תעתע בי עד שגרם לי במשך שנים ארוכות לחשוב שהכל היה שם בסדר. שזו הייתה לידה נהדרת. לא כאב לי, לא סבלתי, היא הייתה יחסית קצרה והנה לראייה, הבת שלי בסדר ואני בסדר - סוף טוב, שמחה גדולה והודיה!

אבל זה לא נכון. הבת שלי בסדר ואני בסדר, מבחינה פיזית. אבל מבחינה נפשית, זה כבר סיפור אחר. הנפש שלי קיבלה מכה חזקה ומנגנון הגנה הישרדותי אדיר העיף הצידה את כל הרגשות שלי ופינה את כל כוחי לטפל בתינוקת החדשה, שנולדה במצוקה וחיה את שבועות חייה הראשונים באינקובטור, בטיפול נמרץ יילודים.

אחר כך, כשהשתחררנו הביתה, הוקרת התודה והשמחה האדירה החיו את מנגנוני ההגנה וההדחקה לצד מחויבות אימהית לטפל בגוזלית קטנטנה ותובענית עם שלל בעיות רפואיות ואבחונים ובעיקר עם קושי גדול להסתגל לחיים שמחוץ לבטן. יחד עברנו שנה ראשונה קשה, ומתישה.

ואחר כך, השגרה… החיים, העסק, הזוגיות, לגדל פעוטה ואת עצמי כאמא. אין זמן לנפש ומי בכלל זוכר את הלידה הכואבת שהייתה לפני כל כך הרבה זמן. הרגשתי שזה כבר לא רלוונטי. שאני כבר לא רלוונטית. לאט לאט במהלך השנים, בתהליך איטי שקל היה להתעלם ממנו, רסיסי הזיכרונות מהרגעים האבודים האלה החלו ללפות אותי בתדירות גבוהה ותבעו ממני להתייחס אליהם.

וכך, לאחר 4 שנים החלטתי שדי, הנפש אמרה את שלה, יש גבול להדחקה והגיע הזמן לטפל בעצמי.

להוציא החוצה את הרגשות

עוד לפני שהתחלתי בתהליך הטיפולי עצמו, שעוד לא היה ברור לי אז מה יהיה טיבו, התחלתי בתהליך מקדים של בירורים לגבי סוגי הטיפול האפשריים. שם טמון קושי רב, יש כל כך הרבה אפשרויות לסוגי טיפולים ואינספור המלצות על מטפלות, כאשר לבחירה במטפלת הנכונה עבורי יש כמובן חשיבות קריטית להצלחת התהליך. כשהתחלתי בבירורים הרגשתי שאני טובעת בים המידע. זו נקודה קריטית שאני מתעכבת עליה בגלל שקל מאוד לוותר בנקודה המבלבלת הזאת. אחרי חיפושים רבים ומחשבות והתייעצויות - מצאתי את עיבוד הלידה המתאים לי.

מדובר בתהליך מאוד אישי ותלוי הן במטפלת והן במטופלת אבל בגדול הוא מאפשר להוציא החוצה את כל הרגשות המודחקים, להכיר אותם, לנרמל אותם, להבין אותם ובעיקר - להתמודד איתם. הריחוק מזמן הלידה ומעצם היותי אמא לילדה בוגרת ולא לתינוקת רכה הזקוקה לי 24/7 אפשר לי להתמודד עם התהליך באופן בטוח מבלי שההצפה הרגשית תפריע לי לתפקד.

אישה עצובה, מוצללת
הריחוק מזמן הלידה מאפשר לי להתמודד | צילום: אימג'בנק / Thinkstock

יחד עם זאת, אני מצטערת מאוד שחיכיתי כל כך הרבה שנים. בחכמה של בדיעבד אני חושבת שאם הייתי מתחילה בתהליך כמה חודשים אחרי הלידה הרבה סבל וכאב היו נמנעים ממני. אבל זו החלטה מאוד אישית שכדאי לכל אחת לקבל עם עצמה ולהבין מתי הרגע שלה להתמסר לתהליך הזה, כי קל זה לא.

לידה יכולה להיות חוויה נהדרת ומעצימה, של הצלחה והתגברות - אני מאוד מקווה שזו החוויה שהייתה או תהיה לכן ומאחלת לעצמי לחוויה מתקנת בלידה הבאה. אבל לידה יכולה להיות טראומטית, קשה, מאכזבת, מפחידה, מלאה בתחושות כישלון וחוסר שליטה.

לפעמים התחושות האלה ברורות ואפשר לדעת באופן מיידי איך החוויה נחרטה אצלנו בנפש.

לפעמים, כמו שקרה לי, המוח עסוק כל כך בהישרדות עד שהוא מדחיק את כל הרגשות השליליים ומייצר מצג שווא של לידה נהדרת. אם אתן קוראות מילים אלו ויודעות שהייתה לכן לידה לא פשוטה (לידה מוקדמת, לידת בזק, קיסרי חירום, כל מצוקה של העובר או שלכן, מפל התערבויות בלתי נשלט, זירוזים מתישים, לידת וואקום, לא קיבלתן אפידורל כשרציתן וסבלתן מכאבים ועוד ועוד) או שהייתה לכן ׳סתם׳ לידה ׳רגילה׳ לחלוטין אבל אתן מזדהות ולו במעט עם החלק השני של קשת התחושות, אין לי ספק שתהליך של עיבוד לידה יכול לעזור לכן, ממש כפי שעזר לי.

לא להזניח

לא כל לידה קשה או חוויה שאינה חיובית עלולה לייצר טראומה אצל היולדת. אבל יש יולדות שעבורן הלידה (כל לידה) נחוות כטראומה אשר ללא טיפול מתאים עלולה להתפתח ל- PTSD, הפרעת דחק פוסט-טראומטית. במקרה כזה חשוב מאוד לפנות לאבחון וטיפול מקצועי מתאים בתחום רפואת הנפש (עו״ס קליני, פסיכולוג/ית קלינית, פסיכאטר/ית) בסמוך ללידה ולא להזניח. ייתכן גם ותהליך עיבוד לידה לא יספיק במקרה שכזה ומטפלת אחראית ומקצועית תדע להפנות אתכן הלאה, לגורמים המתאימים.

>> הטור פורסם במקור באתר 9Instyle