אני לא יודעת איך להתחיל את סיפור הלידה הזה, שהייתה לידה קיסרית קצרצרה וחיובית כל כך עד שלא בטוח שיש מה לספר. אולי אתחיל מזה שההריון הזה די הפתיע אותנו. אמנם רצינו בו מאוד, אבל לא ציפינו לו כל כך מהר, אחרי חודש אחד בלבד של ניסיונות.
כתבתי לעצמי מכתב: איך אני רוצה שהלידה תראה
אני חייבת לציין, שבמשך כל ההריון הייתי ממש מחוברת, אבל מצד שני, הייתי כל כך עסוקה באחים הגדולים של התינוק שלי, ובבית, שההריון טס לי בלי ששמתי לב בכלל.
עד לחודש השביעי.
אז כבר התחלתי להבין שהלידה, מילה שעד עכשיו רק ריחפה באוויר, כבר די קרובה, ואם אני רוצה שתהיה כמו שאני רוצה, הגיע הזמן להתכונן. אז כתבתי מכתב לעצמי, ולגל, הדולה המקסימה שלי, בו סיפרתי על פחדיי, ועל הרצון שלי להתגבר עליהם.
התחלתי לקרוא המון בפורומים, יותר מכרגיל, כי גם היה לי הרבה יותר זמן פנוי בשל העובדה שהייתי בשמירת הריון. הגעתי למסקנה שאני לא רוצה בית חולים. בכלל לא רוצה. ומכיוון שהיה ברור לי שאף מיילדת לא תסכים ליילד אותי בבית עם שני ניתוחים קיסרים בעברי, חשבתי על לידה ללא עזרה, רק אני ואבא, וגל, אם תהיה מוכנה.
כמובן שאבא וגל הניאו אותו מהנושא, אבל בלב פנימה ידעתי שזה מה שאני רוצה. גל חשדה בי, היא אמרה לי שאני לא באמת רוצה שזה מה שיקרה. הבנתי שהסיכון גדול, עד בלתי אפשרי, אבל בלב, קיוויתי אחרת.
בשבוע 33 גילו עודף מי שפיר, ובנוסף: עובר שגדול בשלושה שבועות מהנורמה. בעקבות הממצאים האלה החליטו להתייחס לתוצאה הגבולית של בדיקת הסוכרת שלי כסוכרת הריונית לכל דבר, מה שאומר מעקב הריון בסיכון, מה שאומר עוד בדיקות, מה שאומר ש... חלום הלידה הנרתיקית מתחיל להתרחק.
הבנתי שאצטרך לוותר על החלום
ובכל זאת, חשבתי לעצמי, יהיה בסדר. כשנגיע לגשר נחצה אותו. לרגע אחד אפילו לא חשבתי לשנות את החלומות שלי - להיפך, הרצון שלי בלידת בית רק התחזק.
היה לי ברור שבבית חולים כל מה שאני רוצה יהיה הפוך. וכשדיברתי עם גל, שאמורה להגיע ללוות אותי כבר בהתחלת הצירים בבית, הודעתי לה שחייבים להישאר בבית כמה שיותר, עד שממש לא תהיה ברירה לצאת.
וכל אותו הזמן המשכתי לחשוב בלב: אולי יתמזל מזלי, לא נספיק לצאת לבית החולים ואלד בבית.
המשכתי לעשות בדיקות: מוניטור פעמיים בשבוע ואולטרסאונד לעתים קרובות. אמרתי לעצמי שאני אהיה "ילדה טובה" עד הלידה, כדי שאוכל לדעת בביטחון מלא שהכל בסדר, הסוכרת מאוזנת והכל טוב אצלי ואצל התינוק. כך אולי אוכל לשכנע את מי שצריך שאני יכולה ללדת לידה נרתיקית.
בשבוע 37 הגעתי לבית חולים מעייני הישועה, רק להיות "עם יד על הדופק" ולבדוק מה דעתם על לידה נרתיקית. קיבלתי תשובה שלילית. הרגשתי שאני מתפרקת. שהחלום שלי מתפרק.
לאחר שיחה עם גל, החלטתי שאני חייבת לעצמי עוד שבוע אחד של נסיונות, ואחר כך אני משחררת. מה שיהיה- יהיה. אם לידה קיסרית זו הדרך של הבן שלי להגיע לעולם, אני אהיה חייבת לכבד את הבחירה הזו. ועדיין, הרגשתי שאני חייבת לנסות עוד קצת.
דיקור, טיולי רגלי - כלום לא עזר לזרז את הלידה
שבוע לאחר מכן, מיכל, מדקרת וחברה, הגיעה לדקר אותי בשביל לזרז את הלידה. היא דקרה אותי שלוש פעמים, והתינוק בשלו: מראה קצת סימני יציאה, צירים מדי פעם, לפעמים אפילו כמה שעות, אך לבסוף הם נעלמים. כאילו החליט שלא צריך, ועדיף לו בפנים.
שבוע 39, השבוע הגורלי בו אמור להיערך הניתוח, הגיע, וקבעו לי פגישה במרפאת טרום ניתוח. למרות שאמרתי שאשחרר, ניסיתי לבדוק עם הרופא אם יש לי עוד קצה של סיכוי, קלוש ככל שיהיה, ללידה נרתיקית.
כמובן ששוב קיבלתי אותה תשובה: תשובה שלילית נחרצת.
הרופא שבדק אותי קבע שצריך להזדרז. יש כבר יש קצת צירים, ולנוכח הידבקויות וקרע בניתוח הקודם, הסכנה גדלה בכל רגע שעובר. הוא הודיע לי שהיה רוצה שאכנס היום לניתוח.
התקשרתי לבעלי, והתחלתי צום. לאחר כמה שעות החליטו שדוחים את הניתוח למחר בשעות הבוקר. עשינו סיבוב רגלי, ואני חשבתי לעצמי: "אולי זה יחזק את את הצירים, ואפתיע את הרופאים" – מתוודה, עדיין היה לי קשה לשחרר את החלום.
לראשונה היינו שנינו בניתוח, החוויה הייתה כל כך שונה
בבוקר הגיעו לקחת אותי לניתוח. התקשרתי מהר לבעלי, ובינתיים לקחו אותי לחדר ניתוח. למזלי, בדיוק נכנס ניתוח דחוף, מה שנתן לו מספיק זמן להגיע - וגם להביא את המצלמה.
כשד"ר אורבך, המרדימה, שומעת שאני דולה, היא מתבדחת וצוחקת כמה היא תהנה "להכאיב לי", כי הדולות תמיד מפריעות לעבודתה, ומשכנעות יולדות לא לקחת אפידורל בשלבים מוקדמים.
אחרי שאני מורדמת נכנסים הרופאים, והניתוח מתחיל. בעלי לידי, מחזיק לי את היד – חוויה כל כך שונה מהניתוחים האחרים, החירומיים, שבהם הייתי כל כך לבד. כאן הוא חלק מהחוויה, ממש נוכח בהגעה של הילד לעולם ולא רק פוגש אותו אחר כך.
בשעה 11:54 אני שומעת בכי. התינוק שלי בוכה ובוכה, ומעבר לדמעות ההתרגשות שלי, המחשבה הראשונה שעברה לי בראש היא שאם הוא בוכה כל כך, אולי הייתי צריכה לחכות עוד כמה ימים עד שהוא יחליט לצאת, ולא להקשיב לרופאים.
אבל אחרי כמה דקות, כשמראים לי אותו, כבר לא אכפת לי מכלום, רק להגיע למחלקה ולהחזיק את התינוק החדש שלי.
אני רוצה להודות לך עומר יקר שלי, על המסע שהעברת אותי במהלך ההריון הזה, ועל השיעור החשוב שלימדת אותי, לשחרר, ולדעת שלפעמים לא מספיק לרצות, אפילו לרצות מאוד. יש רצונות אחרים שצריך להתחשב בהם.
מבטיחה לאהוב אותך ולהיות שם בשבילך כל הזמן, תודה שהצטרפת למשפחתינו.
חלמת על לידה טבעית וסיימת בקיסרי? כך תתמודדי