כשעה לאחר הלידה, כשעוד ראיתי כוכבים מכאבי הניתוח הקיסרי, החל מבול הטלפונים ויחד איתו השאלה הקבועה. לא איך אני מרגישה, חלילה, ולא מה שלום התינוק, אלא שאלה הרבה יותר מהותית ורצינית: "נו, למי הוא דומה?"
אני חייבת להודות שבימים הראשונים לחייו אבישי נראה קצת כעור. לא היה אף רמז לכל היופי שאמור לנחות עליו כחודש או חודשיים לאחר הלידה. "לי הוא לא דומה", אמרתי. "אני נולדתי שעירה והוא בכלל קירח".
"גברת מטפלת, מתי את מתפנה?"
כחמישה חודשים לאחר מכן כבר לא יכולתי ללכת עם אבישי ברחוב מבלי שאנשים יעצרו אותי ויתפעלו, "איך יצא לך תינוק כל כך יפה? למי הוא דומה ?" ואני, באופן מוזר, כלל לא נעלבתי מהשאלה, עמדתי יחד איתם ושאלתי את עצמי בדיוק את אותה שאלה.
באחד מן הימים ישבתי על הנדנדה בגן השעשועים כשאבישי לצידי. אחת הנשים שטיילה עם תינוקה ניגשה אליי עם הצעה עסקית: "אני רואה שאת באמת אוהבת את התינוק". הבטתי בה במבט מוזר ולא עניתי, כי לא הבנתי למה היא מתכוונת.
"זה יפה, הרבה זמן לא ראיתי מטפלת שככה דואגת לתינוק שעליו היא שומרת. מתי את מתפנה? חופשת הלידה שלי נגמרת עוד מעט ו..." קטעתי את דבריה והעמדתי אותה על טעותה. "זה הילד שלך?" ענתה מופתעת. "הוא בכלל לא דומה לך. הוא מאומץ?"
החלטתי לשקר. "כן, הוא מאומץ". היא המשיכה להביט בשנינו,"זהו, כי לא הבנתי, את בכלל לא נראית אחרי לידה".
מסתבר שקל מאד לקנות אותי. מחמאה אחת וסלחתי לה על החטטנות ועל ההערות הטיפשיות.
כשחזרתי הביתה ספרתי לבעלי רק את החלק החשוב מאותה שיחה. "אתה יודע שאמרו לי היום שאני בכלל לא נראית אחרי לידה? נראה לך שרזיתי? אתה יכול להביא לי מהארון במבה? אני מפסיקה את הדיאטה".
כששקלנו אימוץ חשבתי: מה זה משנה למי הוא דומה?
כשבעלי ואני לא הצלחנו להרות, נרשמנו לאימוץ. אומנם בסוף נכנסתי להריון אבל לאורך כל התקופה בה עברנו את תהליך האימוץ למדתי להשתחרר מהצורך לתייג תינוקות.
הרגלתי את עצמי בכפייה לוותר על הצורך להחליט למי התינוק דומה. כעסתי על החברים שהשוויצו בפני בתמונות ילדותם והראו לי עד כמה הילדים שלהם דומים להם, וגימדתי את הנושא לכדי גרגר קטן במוח.
מה זה משנה למי הוא דומה? מאיפה הצורך להשוות כל הזמן בין התינוק להורים שלו או שאולי זאת סתם שאלה ששואלים כשאין מה לשאול?
כשעיניו הכחולות של אבישי הפכו גדולות ונבונות ושערו הבלונדיני צמח פרא, החלו לצוץ כפטריות לאחר הגשם כל הטוענים לכתר. אבא של בעלי מושיט לי תמונה "זה אני בשנת 39'". אני מביטה בתמונה המצהיבה. "תראי את החיוך. קופי אבישי", אבא שלי מתעקש. לאחר מכן הוא מוציא מהאלבום תמונה שלו בגיל שנה "את רואה אותי כאן? את מי אני מזכיר לך?"
בעלי מטפס לארון למעלה ושולף את תמונות ינקותו. "לא יאמן כמה אבישי דומה לי. תראי, אותו שיער, אותו מבנה פנים".
אמא שלי מחייכת. "ממש מזכיר לי את עצמי. יש לי תמונה כזו בדיוק מגיל חמישה חודשים". אני בוחנת את התמונה והיא ממהרת לשלוף עוד אחת, "ולא רק לי הוא דומה. תראי, זו תמונה של אבא שלי ז"ל, תסתכלי ותגידי לי את אם הוא לא דומה בול לאבישי".
למעשה כל בן דוד דרגה חמישית שנולד קירח וצימח שיער בלונדיני החליט שאבישי דומה לו.
ואז פגשתי את המטפלת שטיפלה בי כשהייתי תינוקת
עשרות תמונות של תינוקות הצטברו על השולחן בסלון. מסתבר שחוץ ממני ומאחותי הקטנה כולם אצלנו במשפחה היו או שעודם בעלי שיער בהיר.
עברו הימים, חלפו החודשים והשאלה נותרה בעינה. למי לעזאזל דומה אבישי? פגישה אקראית בטיפת חלב פתרה את התעלומה המסובכת.
הגעתי עם אבישי לבצע חיסון ועל הספסל פגשתי את המטפלת שלי, זו שטיפלה בי באהבה רבה עד גיל שלוש. ההתרגשות הייתה גדולה. לאחר החיבוקים והנשיקות הצגתי בפניה בגאווה את אבישי שלי.
היא הביטה בו ואמרה לי את המשפט אותו לא אשכח לעולם,"תראי איזה קטע. הוא דומה לך שתי טיפות מים רק בהיר. ככה בדיוק את נראית כשהיית תינוקת".
הסתכלתי עליה במבט חשדני "די, לא נכון. מה הקשר? הוא דומה לבעלי, לאבא של בעלי, לאמא שלי, לאבא של אמא שלי ז"ל, לחמשת בני הדודים שלי, לעשרת בני הדודים של בעלי, לאמא של השכנה של ההורים שלי. לי הוא לא דומה!". היא צחקה "ואני אומרת לך שהוא נראה בדיוק כמוך. אני בחיים לא אשכח איזו תינוקת יפה היית". חייכתי חיוך רחב.
בבית אני פותחת את אלבום התמונות של ילדותי. יש משהו בדבריה. אבישי דומה לי בדיוק, מלבד הגוונים. איך לא ראיתי את זה קודם. אני מתה להתקשר לכולם ולספר להם על התגלית אבל עוצרת. אף אחד לא יאמין לי וכולם יצחקו עלי. פתאום זה כבר לא חשוב. מה זה משנה, העיקר שאני יודעת את האמת.
הכותבת היא מחברת בספר "כמה רחוק את מוכנה ללכת", בהוצאת כנרת זמורה ביתן
אז מה אתם אומרים: למי אבישי דומה? טקבקו ועזרו להכריע בסוגייה