השבילים של חיי הוליכו אותי למקום בו התרגלתי לחיות את חיי היומיום שלי ללא אמא. כמו כל מאורע מכונן בחיים, משמח עד דמעות או מעציב עד בכי מר – אובדן אם גם הוא בסופו של דבר הופך לשגרה, כי הרי כולם אומרים ככה אז כנראה שזה נכון - החיים חזקים מהכול.
בלידה חיפשתי את אמא שלי
כשהייתי בת שמונה איבדתי את אמי למחלת הסרטן. להיות יתומה מאם זו מציאות שמוכרת לי מאז ומתמיד, בה אני חיה ומתנהלת רוב שנות חיי - לעתים היא טובה יותר ולעתים קצת פחות, אבל באופן כללי מציאות לא רעה כלל. עד שנכנסתי להריון.
להיות אמא היה הגשמת חלום עבורי, אבל החלום הזה היה מלווה בפחד משתק מגודל האחריות. הרגשתי שהחיסרון של מודל לחיקוי בילדותי השאיר אותי בלי קרקע בטוחה ויציבה. בלי אמא שתבוא לעזרה בעת שגרה ובמיוחד בעת צרה. לזאת התלווה הפחד שיום אחד אאלץ בעל כורחי לעזוב את ילדי שלי – כפי שנעזבתי אני. בתהליך הלידה הארוך והמייגע שעברתי הרגשתי איך הפצע הזה הולך ונפתח וכבר בצירי הלידה התחלתי לחפש את אמא שלי.
אחרי שנולד בני הבכור, במה שנדמה כלידה הארוכה בהיסטוריה, נותרתי תשושה ומרוקנת. סבלתי מאנמיה קשה וחוסר ברזל. בלילה, בשעה שכל האבות הטריים התבקשו לעזוב את המחלקה ולאפשר מנוחה לנשים שזה עתה ילדו, התחננתי לאחות שתאפשר לבן הזוג שלי להישאר איתי. הרגשתי שאני צריכה מישהו שישגיח שאני לא מתה פה בלילה בלי שאף אחד ישים לב.
צירי הלידה הציפו בי חרדת נטישה איומה, כמו סופה שהגיעה מאי שם והמשיכה לסחרר אותי בכל התקופה הראשונה לאמהות. עשרים שנה אחרי מות אמי מצאתי את עצמי מתאבלת שוב.
"אמא, תחזרי, אני צריכה אותך"
בזמן שהקרבתי את כל כולי לטיפול בתינוק שלי, הייתי זקוקה יותר מכל לאמא משלי. אמא שתראה אותי ואת הצרכים שלי כמו שאני רואה את אלו של בני. פנטזתי על אם דמיונית שהיא סבתא אולטימטיבית שתיקח מידיי את התינוק רק לכמה דקות שתראה אם אני צריכה לאכול משהו, לישון או להתקלח.
לאחר כל כך הרבה שנים שהסתדרתי בלי אימא וקיבלתי את חסרונה כעובדה מוגמרת - פתאום בלי התראה אני שוב רוצה לצעוק 'אמא , את לא יכולה ללכת! תחזרי כי אני צריכה אותך!' .
ערב אחד אמרתי לבן הזוג שלי בדמעות שאני כל הזמן עצובה. הבנתי שמשהו קורה לי והחזקתי עצמי בכוח שלא 'ליפול' לדיכאון. פניתי לייעוץ ולטיפול ועם תמיכה והדרכה התחזקתי לאט והבנתי את מה שקורה לי – אני חווה אמהות ללא אם וכמוני מרגישות אמהות צעירות רבות שאיבדו את אימן.
אובדן של הורה בגיל צעיר הוא כחוט המקשר ונוכח בכל האירועים המשמעותיים בחיים. האֶבל הוא מעגלי ונוטה להתעורר מחדש בנקודות משמעותיות בחיים. בעודי מתאבלת שנית על חסרונה של אמי, הכרתי מימד נוסף וכואב של האובדן כי כעת לא רק שחסרה לי אמא, כעת חסרה בפאזל החיים שלי גם סבתא.
בתקופה הראשונה שאחרי הלידה היה קשה לפנות זמן ומקום להתאבל, אולם עם הזמן שחלף לקחתי את ההזדמנות בשתי ידיים: ההזדמנות לעכל ולעבד מחדש בראשי את האובדן – הפעם בצורה טובה יותר שתאפשר לי לצאת מחוזקת מן החוויה.
האימהות שלי ריפאה אותי
גיליתי שהאמהות היא המרפֵּא הטוב ביותר לגעגוע ולחוסר שלי. לפעמים כשאני מדברת אל הבן שלי אני יכולה להבחין בקולה של אמי כמו מדבר מגרוני. עצם הידיעה שאני מעניקה לו את היציבות, הביטחון והאהבה האין סופית לה נזקק ילד - זו סגירת מעגל מופלאה כי למרות שאיבדתי את אמי בגיל צעיר - כעת אני אמא בעצמי וזה בעיניי ניצחון החיים שחזקים מהכול.
בעשור האחרון אני מטפלת ומלווה נשים במעגלי פוריות, הריון ולידה. מתוך החוויה האישית שלי, התחזקה בי עוד יותר תחושת השליחות והרצון ליצור מרחב לטיפול והעצמה לנשים בתהליכי פוריות, הריון ולידה. זכיתי להקים את 'הבית בהרדוף', מרכז טיפולים שעיסוקו המרכזי בנשים במעגלי הפריון ונשים בהריון, בו אני מלווה נשים בדרכם להפוך לאמהות, דרך תהליכי פוריות לכאלה שלא מצליחות להרות מכל מיני סיבות, הריון שמורכב משינויים פיזיים ורגשיים רבים, תוך כדי הלידה ואחריה.
המטרה שלי היא ליצור מרחב של טיפול פרטני, מטכניקות שונות מתחום הרפואה הטבעית שיוצרות שינוי עמוק ואמיתי בגוף ובנפש ועד ומעגלי נשים ומפגשים של אמהות ללא אמהות - ואני מוצאת את החוויה הקבוצתית כחיובית ומועילה במיוחד.
במעגל אנחנו משתפות בחוויות מרגשות, עצובות ומשמחות ומדברות על חווית האמהות ללא אם ממקומות שונים. הרעיון שעומד מאחורי המעגל הוא הקשבה ללא ביקורת וכך אנחנו מוצאות את החוטים המקשרים בינינו ויוצאות מחוזקות.
מיכל גולדשטיין היא רפלקסולוגית, מתמחה בטיפול בנשים במעגל הפריון, דולה ובעלת מרכז טיפולים "הבית בהרדוף".