״אימון שינה לתינוקות? אתם עושים להם נזק״

הורים לתינוקות מתחילים כיום להעביר ביניהם את פרטי הקשר של יועצות השינה מוקדם מאי פעם. נדמה שכיום, אם תינוק בן חצי שנה לא מרדים את עצמו לבד וישן לילה שלם, משהו לא בסדר עם ההורים. הפסיכולוגית האמריקנית ד״ר דרשה נווארו מאוניברסיטת נוטרה דאם אומרת עכשיו, למגזין ׳פסיכולוגיה היום׳: ״אתם מאמנים את התינוק לישון? תפסיקו!״

נווארו מזכירה מהם שני צרכיו המרכזיים של הילד:

1. ״תגובה מהירה לצרכים: על ההורה ללמוד את האותות של ילדו. דרך טובה לעשות זאת היא לשאת אותו קרוב לגוף ככל האפשר. כדאי לא להגיע לבכי ולענות על צרכים לפני שהם גורמים לבכי, התנהלות כזו יכולה להוביל למזג נינוח״.

2. ״כדאי לגעת כמה שיותר. להישאר במגע עם התינוק, באופן מילולי. התינוק זקוק לאנרגיה הגופנית של הוריו, הוא משתמש באותות שהוא סופג מגוף ההורה על מנת ללמוד ויסות עצמי. כמה שיהיה יותר קרוב להורה, כך ילמדו אחד את השני יותר טוב. תינוקות אינם כמו כלבים. אי אפשר לחנך אותם כמה פעמים. בני אדם מורכבים ורגישים בהרבה, ויש להם תקופה בה כל ההתנהגויות נרכשות. הבסיס צריך להיות חזק".

מהדברים הנ״ל ניתן להבין כבר שד״ר נווארו יוצאת בכל הכח נגד שיטות חמש הדקות השונות, וכל שיטה היוצרת תסכול בתינוק או גורמת לו למח ובכי. ״אסור לאמן תינוקות לשינה,״ היא אומרת חד משמעית. ״אסור לחנך אותם לישון לבדם.זה מכאיב לתינוק להיות לבדו, ולא טוב להתפתחותו. מבחינת התפתחות, שוב אזכיר שהם יכולים היו להיות ברחם עד גיל שנה וחצי, שם נעים ורגוע. למה לענות אותם? תקופת התינוקות קצרה, אבל תיחרט בהם לנצח. מבחינה התפתחותית - לינה משותפת עדיפה. זה הטבע האנושי. בשיטות ההרדמה השונות גורמים לתינוק לבכות עד שהוא מפסיק, מאבד תקווה או מותש. אתם רוצים שילדיכם יאבדו תקווה? זו לא התחלה טובה למערכת היחסים. אתם מייצרים בהם סטרס רעיל שמפריע להתפתחות ומנתק קשרים במח כשהורמון המתח קורטיזול נמצא בשיאו״.

ד״ר נווארו ממליצה ללמד את הילד לישון לבד בגיל שלוש, אז הוא יכול להתמודד עם הפרידה והשינה העצמאית, אבל גם אז לתת לו להוביל את המהלך. ״אני מאמינה שאם בוחרים להביא לעולם תינוק, צריך למצוא דרך להיות איתו כמה שיותר בשלוש השנים הראשונות. אם רוצים ילד כמו שרוצים אוטו, ולא מתכוונים לטפל בו באמת, אולי לא כדאי להתחייב לזה עדיין".

גישה קיצונית ושמרנית

״יש פה בעצם ייצוג של גישה קיצונית ושמרנית שדוגלת בהישארות עם הילד בבית ושינה משותפת באותה מיטה עד גיל 3 שנים״, מגיבה למאמר יוליה טמיר, פסיכולוגית ומטפלת בבעיות שינה של ילדים, המדגישה גם כי לינה משותפת עם תינוקות מנוגדת להמלצות ארגון הבריאות העולמי כי היא מעלה את הסיכון למוות בעריסה.

״חשוב להבין כי כל הטענות על כך שלילד יש צורך למגע ולהירדם עם מגע, שהוא בוכה למגע וכי המגע עד להירדמות הוא מענה לצרכים של הילד וכדומה, מתעלמות מהעובדה שמדובר במגע זמני. התינוק שמורדם על הידיים במגע או בתנועה בעצם מורגל להירדם בתנאים שמתקיימים רק באופן זמני, לצורך ההרדמה שלו, ואינם ממשיכים להתקיים לאחר שנרדם.

 לכל ההורים יש נטייה ברורה להניח את התינוק הישן במקום כלשהו ולהתרחק. אין אף הורה, ולו המקריב ביותר, שמוכן או מסוגל להחזיק את התינוק באותה תנוחה לאורך 10 שעות בלילה. וזו הטרגדיה של התינוק. מדוע? מפני שמבנה השינה כולל בתוכו יקיצות ספונטניות, שמטרתן ההישרדותית היא לוודא שוב ושוב שהתנאים שבהם התינוק ישן נותרו אותו דבר. כך נוצרת הטרגדיה שנקראית ׳בעיות שינה של תינוקות׳ - התינוק נרדם בחיק ההורה, לאחר מכן הוא מונח ישן מבלי ששם לכך לב, האשליה הזו מחזיקה מעמד מספר שעות ואז מתנפצת כאשר התינוק מתעורר ומגלה שהתנאים שסביבו השתנו. התגובה שלו היא חרדה עמוקה והתגובה היא בכי.

מה עושים ההורים? משחזרים בעבור התינוק באופן נקודתי/זמני את תנאי ההרדמות שלו מחדש, כלומר שוב אוספים את התינוק לחיקם, מנחמים, מחבקים, מאכילים ולאחר שנרדם שוב משאירים אותו לבד. לכן, מטרתה של הקניית הרגלי שינה נכונים לתינוק היא להרגילו להירדם מראש בתנאים שבהם הוא ממילא ישן. ככה התינוק לא יחוש חרדת נטישה בכל פעם שיתעורר אלא יחוש בנוח, בתנאים מוכרים בהם ממילא נרדם.״

>> נולדה עם אותו "פגם גנטי" כמו אמא שלה