אני קמה בבוקר מבולבלת. מצד אחד שמחה לחזור לעבודה ולכל האנשים שאני כל כך אוהבת. מצד שני כועסת על כך שזמן האיכות עם אבישי נגזל ממני רק בגלל שיקולים כלכליים. כועסת? רותחת מזעם. עפעף עין שמאל מקפץ בעצבנות. סימן ללחץ.
בעלי נשאר עם התינוק: מה הוא בכלל מבין בזה?
פתאום בבוקרו של יום, מתחלפים. אני חוזרת לעבודה ובעלי נשאר עם התינוק. מה הוא כבר מבין בזה? בחודשים האחרונים הוא חזר מהעבודה כל יום בשש וחצי בערב, בזמן שאבישי ואני מבלים שעות על גבי שעות יחד, וכמעט מתמזגים בגופנו ובנפשנו.
האם הוא יוכל להבדיל כמוני בין סוגי הבכי של אבישי? אני יודעת לזהות בכי של רעב, בכי של עייפות, בכי של פינוק, בכי של חיתול עמוס. איך אני יכולה ללמד אותו להבדיל?
השאלה של בעלי מאתמול עדיין מהדהדת בראשי "הבנתי כל מה שאמרת לי, אבל רק דבר אחד לא ברור לי. מה אני אמור לעשות איתו כל כך הרבה שעות?". רשמתי לו במדויק את סדר היום של אבישי ולרגע שקלתי לוותר על הכל. להביא מטפלת וזהו. המטפלת בטח לא היתה שואלת אותי את השאלה הזאת. היא הייתה יודעת מה לעשות עם אבישי. יש לה ניסיון.
נתתי לאבישי נשיקה, ולמרות שהוא לא מבין טרחתי להסביר לו בקול רם: "אמא הולכת לעבודה. אתה נשאר עם אבא. אני אשתדל לחזור מוקדם". הוא לא בכה. אני כן.
יצאתי מהבית עם תיק קטן אך התחושה בכתף נותרה קלילה. הרגשתי כאילו שכחתי משהו, אך ידעתי שזה רק נדמה לי. ירדתי במעלית מפזמת "אצא לי השוקה, תרנגול קטן אקנה לי", נכנסתי למכונית. "התרנגול,קו קו קוריקוקו הוא יזמר עד אור הבוקר". הנעתי את האוטו.
"רגע", חשבתי לעצמי,"אני יכולה לשמוע מה שמתחשק לי". הדלקתי את הרדיו ובמקום הדיסק של מאה שירים ראשונים שהתנגן לו, העברתי לגלגל"צ. שירים מעולם המבוגרים.
כל הדרך הבטתי בכיסא של אבישי.
"נו, הכל בסדר איתו?"
הגעתי למשרד, איך הזמן עבר כל כך מהר. יצאתי מהמכונית. הלכתי לאט, "אצא לי השוקה, חתלתול קטן אקנה לי, החתלתול מיאו מיאו הכלבלב הב..." איך לעזאזל אני אצליח להתנתק מהשיר הזה?
נכנסתי. הכל נשאר אותו דבר. החיים שלי השתנו מקצה לקצה, אני בקושי זוכרת את חיי הקודמים. אבל בעבודה עולם כמנהגו נוהג אנשים עדיין משליכים בדלי סיגריות ופסולת לעציץ שבכניסה למרות השלט הקטן "אני עציץ ולא פח אשפה", התמונה הגדולה במשרד הקבלה עדין עקומה בדיוק כמו ביום שעזבתי והמשרד שלי נותר סגור. איש לא נכנס אליו במשך חצי שנה מלבד המנקה.
לא גנבו לי את העכבר, לא את המקלדת ואפילו לא את השדכן. תמיד למישהו במשרד נעלם השדכן.
אני מתיישבת על הכיסא ומייד מתקשרת הביתה "נו? הכל בסדר?". בעלי מרגיע "הכל בסדר, תירגעי. אנחנו מטיילים". אני נחרדת "מטיילים? בשעה כל כך מוקדמת? לקחת שמיכה? אולי יהיה קר? לקחת גם את..." הוא קוטע את דברי "הכל בסדר. נדבר מאוחר יותר".
אני בודקת את המיילים שלי אך לא מצליחה להתרכז. במקום לעבוד אני מוציאה מהתיק תמונות של אבישי ומתחילה לסדר אותן על לוח שעם גדול ותולה על הקיר שמולי. עוד טלפון "נו? הכל בסדר?" בעלי מרגיע, "הכל בסדר. הוא הולך לישון".
אני מנתקת ואחרי שניה שוב מתקשרת "הוא עשה קקי?" בעלי מתעצבן. "תגידי לי, ממש משעמם לך בעבודה? מה אכפת לך אם הוא עשה או לא עשה קקי. תגיעי הביתה תקבלי עדכון מלא". אני שולחת לו הודעה "אבל אם הוא לא עשה קקי תיתן לו כפית של עגבניה סחוטה. זה עוזר לו". לאחר מספר שניות אני מקבלת הודעה, "אם אני רק אזכור איפה הנחתי אותו אני אשמח לעשות זאת..."
הוא בטח חושב שנטשתי אותו, כמו מרקו
אני מנסה לצחוק מהבדיחה אבל במקום זה שולחת אצבע אל תוך הפה ומתחילה לכסוס ציפורניים. השעון לא זז. השעה 13:00. אוף. למה לא למדתי הוראה? שעות רבות נותרו עד לחזרתי הביתה. המון סרטים עוברים לי בראש. אבישי בוכה, אולי הוא רעב? הוא רוצה אותי ולא מבין לאן נעלמתי לו. הוא חושב שנטשתי אותו. הוא כמו מרקו בסדרה "הלב" רק קטן יותר.
בטח בעלי לא מצליח להרגיע אותו. הם בטח שניהם בסלון. בעלי יושב על כיסא הנדנדה כשאבישי בידו צורח. כשאחזור הוא יביט בי במבט אומלל ויגיד,"ניסיתי, באמת שניסיתי. זה לא בשבילי. נצטרך לקחת מטפלת, או שתבקשי מאמא שלך שבמקום פעמיים בשבוע, תשמור עליו שבוע שלם".
אני בוודאי אתחיל לבכות והוא ימשיך "אני לא מבין איך עשית את זה במשך חצי שנה, כל הכבוד לך את נהדרת".
בשעה שלוש אני כבר לא מסוגלת להישאר במשרד. למרות שעוד לא הגיעה השעה ללכת אני לוקחת את חפציי ורצה למכונית."א ב י ש י!!! אני באה!! אמא באה! היא לא תשאיר אותך יותר לבד עם האבא הרשע שלך!!"
הילד מריח מסבון, הבית נקי ומסודר ויש עוגה בתנור?
הגעגועים מאיימים להשתלט על כל חלקה טובה בגופי. אני לא יכולה לחכות אפילו שניה אחת. אני חייבת לראות את אבישי. עכשיו! "התרנגול,קוקו קורוקוקו, הוא יזמר עד אור הבוקר..." השיר ממשיך להטריד. אין לי סבלנות אפילו להמתין למעלית, אני רצה במדרגות, מתנשפת בכבדות ופורצת לדירה.
אני מוצאת את בעלי יושב עם אבישי ומקריא לו את "איה פלוטו". אבישי לאחר אמבטיה מדיף ריח טוב של סבון. הבית נקי ומסודר. ריח של עוגה מתגנב מהמטבח לאיטו. "עשינו לך הפתעה אמא, עוגת שוקולד כמו שאת אוהבת, לכבוד היום הראשון שלך בעבודה".
אני חוטפת את אבישי מידו ומנשקת את פניו, "אמא באה!" הוא שמח לקראתי. "אז אני מבינה שהיום הראשון היה בסדר?" בעלי מהנהן "היה כיף. אני מצטער שלא החלפתי אותך כבר מזמן".
לאחר מכן ישבתי בסלון, אכלתי עוגה וקינאתי בו. שקית עם חיתול קשורה היטב סגורה על יד הדלת רמזה לי, כן, אבישי עשה קקי. יומיים לאחר מכן אבישי צריך להישאר אצל אמא שלי. איך היא הסתדרה עם אבישי ואיך אני הסתדרתי עם זה? בטור הבא.
הכותבת היא מחברת הספר "כמה רחוק את מוכנה ללכת", בהוצאת כנרת זמורה ביתן.