״מה את עושה עניין? אז הייתה לך לידה קצת לא נעימה, אבל יש תינוק בריא, ואת בסדר״' במשפט המתריס הזה מתחיל הפוסט של נועה ישראלי-רוזנברג, אמא לשתיים מרמת גן, המלווה נשים בתהליכי הריון, לידה ואימהות. תעשי עניין! תעשי עניין מזה שלא הייתה לך הלידה שחלמת והתכוונת וקיווית לה, תעשי עניין מזה שבמיון יולדות היה עומס והפקידה העייפה לא חייכה אפילו. תעשי עניין מזה שהרופא בדק אותך, כלומר הכניס את היד שלו עמוק לתוכך בלי לשאול. תעשי עניין מזה שהוא עשה לך סטריפינג בלי לבדוק אם את מעוניינת. בלי להסתכל לך בעיניים.״
״תעשי עניין מזה שחיכית המון שעות במסדרון,״ היא ממשיכה, אוספת אחריה עוד ועוד אמהות מלאות הזדהות. ״תעשי עניין מהאכזבה. מהפתיחה שלא התקדמה. תעשי עניין מזה שנכנסו לך עשרה סטאז'רים לחדר כי את מקרה מעניין. תעשי עניין מהערה שהמיילדת אמרה וכיווצה אותך. תעשי עניין מהשעות הארוכות שכאב לך והרגשת לבד כל כך. ורצית למות. תעשי עניין מהרגע שהייתה ירידת דופק וכולם מסביב הלחיצו שתיכף ניתוח. ואף אחד לא ראה אותך.
"תעשי עניין מהניתוח. מהצלקת. מהתפרים. מהחתך. מחוסר החשק. מזה שלא שכבתם כבר שנה. מזה שעדיין כואב לך. מזה שלא ישנת כבר כמה חודשים. תעשי עניין מהפחדים שהגיעו אחרי הלידה מהקושי לצאת החוצה. מהתחושה שהחיים השתנו ולא יחזרו מהגעגוע לזוגיות ואלייך שהיית פעם... שאינך. תעשי עניין. כמעט אין שבוע שאני לא שומעת את המשפט הזה במפגשי עיבוד לידה, או אפילו קודם, בטלפון שמגשש ׳אני כבר כמעט שנה מהלידה, וכולם אומרים לי תעברי כבר הלאה, אבל אני לא מצליחה, זה מרגיש כאילו רק אתמול זה קרה, וזה כואב. אני רק חושבת על זה וכבר בוכה.׳ מה את עושה עניין? לרוב זה קול שהפנמנו, קול חיצוני לנו, שאומר, די, את דרמטית, תנמיכי ת'ווליום, תהי ילדה טובה, את לא כזאת מסכנה, תגידי תודה ש... זה קול שהוא לא באמת שלנו, למרות שהוא מרגיש ממש מבפנים.״
״לעשות עניין זה לא להפוך למסכנה או לקורבן,״ קובעת נעה, לה עסק בשם ׳מדורתה׳, במסגרתו היא מלווה נשים בחיק הטבע, ומאפשרת להן להשמיע את הקולות הללו. ״זה בעיקר לעשות מקום לעצמך. לכל החלקים, לכל הכאבים, לכל התחושות. כי לעשות עניין זה לתפוס עוד ועוד מקום, זה להגיד כן, אני ממש ממש חשובה. אני חושבת על סבתא שלי האהובה. שמתה בגיל 95 ולא עשתה עניין משום דבר. כל המשפחה שלה נרצחה בשואה, היא נשארה לבדה בארץ זרה, איבדה את אחותה הקטנה, התחתנה עם האיש הראשון שביקש את ידה ולא מאהבה, ילדה ילדים וגידלה אותם לבד, עבדה בניקיון ולא עשתה עניין. כשהייתי חופרת ושואלת ומבקשת שתספר, הייתה מדברת על הכל בריחוק מנותק.״
״כשאת רגילה לחיות בתודעה הישרדות, את פשוט לא יכולה להרשות לעצמך. כשאת לא יודעת מה תאכלי לארוחת ערב את לא עוצרת להתמהמה על התבלינים. כשאת צריכה בית עם גג מעל הראש את לא עוצרת לבדוק האם בן הזוג שמצאת מתאים לך באמת. אבל יש לזה מחיר כבד. כשאני כן עושה עניין אני יכולה לפגוש עוד ועוד חלקים בעצמי. אני יכולה להרגיש את החיים, את הגוונים והעוצמות והקצוות והכאבים והתשוקות והפחדים והשמחה וההתרגשות. אני יכולה להתמלא מרגעים קטנים, לחיות את מה שיש כרגע במלאותו, ובעיקר - אני לא מוותרת עליי. לא מכבה ולא משתיקה.״