אני יושבת וחושבת על שמות -"אבישג", "אביגיל", "אביטל", "אביה". בעלי מביט בי משועשע. "מאיפה הגעת למסקנה שזו בת ולמה הכל אצלך מתחיל באבי?"
"אבי זו התחלה מצוינת לשם", אני מחזירה לו בחיוך, "וחוץ מזה, זו בת. אני מרגישה שזו בת".
"זו בת" אני צוחקת, בטוחה
בעלי לא עונה אך ממשיך להביט בי. אני מנסה לשתף אותו בבחירת השם. "יש לך הצעות אחרות?" הוא שותק. מאוחר יותר הוא אומר: "עדיף להמתין עד שנדע את מין העובר". "אבל למה לחכות? כבר אמרתי לך את מין העובר. יש לי תחושת בטן".
"חמודה, אם כל הכבוד לתחושות הבטן שלך, אני מעדיף לחכות לתשובה ודאית".
אל בדיקת האולטראסאונד אני מגיעה בטוחה בעצמי,"זו בת", אני לוחשת בעודי שוכבת על מיטת הטיפולים.
"זו בת", אני צוחקת, יודעת, חשה, בטוחה, עד שהרופא שבודק אותי מבקש ממני להיות בשקט ומתחיל להסביר מה אנו רואים על המסך הגדול שבחדר.
"זו רגל אחת, זו רגל שניה וזה... אתם מזהים לבד מה יש שם באמצע?"
כן. אנחנו מזהים. זה בן.
בן ?? מה פתאום בן? אני הרגשתי שזו בת. אפילו שמרתי עבורה את אוסף הברביות שלי. מאז שאני זוכרת את עצמי אני חושבת רק על שמות לבנות, ואפילו לא העלתי על הדעת את האפשרות שעשוי להיוולד לי בן.
צבי? את רוצה שהוא ישנא אותנו?
אלפית שניה אני מרגישה את הלב מתכווץ. כל כך רציתי בת. ואז אלפית שניה אחרי כן, כמעט ונתתי לעצמי סטירה חזקה שתעיר אותי, "תגידי תודה שהצלחת בכלל להיכנס להריון מטומטמת. באיזו זכות הלב שלך מתכווץ? חצופה!".
שמות לבנים? זו הבעיה? אין בעיה.
אני: ישי
בעלי: לאח שלי קוראים ישי. זוכרת?
אני: גלעד.
בעלי: לבן של ישי קוראים גלעד!
אני: יואב?
בעלי: לאח של גלעד קוראים יואב, תגידי, מה קרה לך, השתבשה דעתך?
אני: אוף! אני לא אשמה שבמשפחה שלך לקחו לי את כל השמות היפים.
בעלי: אולי עומרי ?
אני: למד איתי פעם מישהו ממש מעצבן בשם עומרי. אולי יונתן?
בעלי: למד איתי פעם מישהו ממש מעצבן בשם יונתן.
אני: אם היה לי אומץ, הייתי קוראת לו צבי, על שם סבא צבי ז"ל. איזו אישיות. חבל שלא הכרת אותו.
בעלי: ואז הוא ישנא אותנו במשך כל ימי חייו.
אני: למה? אני לא שנאתי את ההורים שלי בגלל השם שהם נתנו לי? (ואז נזכרתי שבעצם היתה תקופה ארוכה שכן- בעיקר בסביבות גיל 14) "טוב, אז לא צבי".
רגב? כאילו גוש אדמה?
סבתא שלי מודיעה: "בחירת שם זה דבר מאד רציני. אל תקלי בכך ראש. השם הולך עם האדם כל חייו".
ידעתי שהיא צודקת.
נזכרתי בכל אותם אנשים שפוגשים אותי לראשונה ומופתעים למצוא בחורה כבת 30 ולא סבתא חביבה נושקת לגיל 80 – העונה לשם מאירה ברנע גולדברג. איזה שם יומרני. נראה לי שכתבתי ספר רק בשביל להצדיק את השם.
אנחנו ממשיכים:
בעלי: ניר?
אני: באמת? שדה שנחרש? מה הקשר?
בעלי: רגב?
אני: גוש אדמה? הבן שלנו הוא גוש אדמה?
השעון מתקתק. בעוד כחודשיים תאריך הלידה המשוער ואין שם.
חברה טובה מנסה להרגיע אותי, "כשתלדי ותראי אותו, תדעי". עוד חברה מנחמת "לא שמעת על התופעה הזו שלאחר הלידה האמא רואה את התינוק ואז כבמטה קסם נחה עליה ההשראה לבחירת שם הילד? השם יבוא. אין צורך בתכנונים".
אבל אצלי הכל מתוכנן! אני לא מתכוונת להשאיר דבר ליד הגורל. אני רוצה לדעת את שם התינוק עכשיו. וגם בעלי לא אוהב את הרעיון שלא יהיה מעורב בבחירת השם.
אז אנחנו ממשיכים:
בעלי: אלון, אמיר, ערן, עידו, רותם?
אני: אולי תוסיף גם את אלדד ותהיה לך את כל רשימת האקסים שלי?
בעלי: לעבור לשמות מהתנ"ך ? אברהם, יצחק, יעקב?
אני: יצאתי גם איתם.
בעלי לאחר שעות של חשיבה מאומצת: "מצאתי! אסף!". חיוך רחב מתפשט על פניו.
ואם יקראו לו אסף במלעיל?
אסף... אסף... כמו אסף אמדורסקי, כמו אסף הילד הכי חכם שהיה איתי בגן, שהתחיל לקרוא בגיל 3 והיום הוא אדריכל מצליח... אסף כמו הדמות האהובה עלי בספר "המכשפה מרח' מלצ'ט 3".
אני קמה מהכורסא וקופצת אל בין זרועותיו של בעלי המבריק. "מצאנו שם!".
בערב בעודי יושבת בסלון אני ממשיכה לגלגל את השם על הלשון. אסף, אסף, אסף. איזה שם נהדר.
פתאום דאגה מתחילה לכרסם בליבי. "רק שיקראו לו אסף במלרע ולא אסף במלעיל".
בדמיוני כבר שמעתי את החברים קוראים לו מלמטה ומעוותים את השם היפה שבחרתי לו .
בעלי מנסה להרגיע,"היום כבר לא קוראים לאף אחד מלמטה וחוץ מזה, נלמד אותו לתקן את מי שישבש את שמו".
אני: אז סגרנו. יש לנו שם.
בעלי: את רואה? זה קל ופשוט. גם כן החברות שלך עם השטויות שלהן על השראה לאחר הלידה".
הוא בכלל לא נראה כמו אסף
יום לפני הברית. אני ואסף לבד.
אני מביטה בו. אסף...אסף... אסף... "אתה בכלל לא אסף" אני אומרת לו. "אתה לא נראה כמו אסף ולא נשמע כמו אסף".
אני לוקחת בחופזה את הטלפון ומתקשרת לבעלי. "טוב תקשיב. אני לא ממש שואלת, אני פשוט מודיעה לך. לא קוראים לו אסף, קוראים לו אבישי".
בעלי: טוב.
אני: זהו? ככה אתה מוותר לי בכזו קלות? אפילו לא מתווכח?
בעלי: עוד כשהחלטת שהוא בת רצית שהשם יתחיל באבי, לא? שיהיה אבישי.
טוב, אז אבישי.
ויקרא שמו בישראל – אבישי. המהמם.
הכותבת היא מחברת הספר "כמה רחוק את מוכנה ללכת?", בהוצאת כנרת זמורה ביתן