מנוחת צהריים
נרגעתם? יאללה, נעשה לכם עוד אח | צילום: נועה יחיאלי, צילום ביתי
הרעיון הבליח במוחי בבוקר שבת האחרון. מזג האוויר היה נאה, נבו בן השנתיים יצא לטיול עם סבא, ניצן בן השמונה חודשים יצא לטיול עם אבא, ואילו אני סיימתי לנגב את השיש והסתכלתי מסביב. הבית נראה מסודר - לא היו ערימות של כביסה ואפילו ארוחת הבוקר כבר הייתה מוכנה. ופתאום עברה לי בגוף הרגשה מוזרה ומרעננת: יכול להיות שהצלחתי להשתלט על החיים שלי?

"נראה לי שנתחיל לעבוד על עוד ילד בקרוב", חלקתי עם טל ששב מן הטיול את הרעיון השערורייתי שהתחיל לנבוט בי. "חשבתי על זה. עם הבנים מתחיל להיות קצת יותר קל עכשיו, ואם ניכנס להיריון ככה בחודשים הקרובים, יהיו לנו שלושה ילדים בשלוש שנים. נבו יהיה בן שלוש, ניצן כמעט בן שנתיים, אז נראה לי שנוכל לעמוד בעוד תינוק קטנטן. עוד שנה בלי שינה ובלי חיים, וזהו, נהיה חופשיים. לא שווה?".

"יכול להיות שזה משנה את כל התמונה"

טל הסתכל עליי בפקפוק ופסק שאני סתם מקשקשת, אבל יכולתי לראות שההצעה שלי טלטלה אותו. הבנתי שהוא לא באמת פסל אותה לחלוטין כמה שעות מאוחר יותר, כשלפתע הוא הפטיר שצריך לקחת בחשבון את המחשבות שלנו על פוסט דוקטורט בחו"ל בשנה הבאה אם אנחנו שוקלים לעשות עוד ילד בקרוב. "יכול להיות שזה משנה את כל התמונה", הוא אמר, "צריך לחשוב על זה".

באותו היום הסתובבתי בתחושה שנפלה עליי הארה מן השמיים. הרגשתי כאילו פיצחתי את הסוד לחיים הטובים, וקצת תהיתי ביני לביני איך זה שאף אחד לא חשב על זה קודם. למה לא כולן עושות שלושה ילדים בשלוש שנים? נכון, זה קשה. אבל לא עדיף לרכז את המאמץ בכמה שנים טרופות, במקום למרוח אותו על פני עשור? הלא בקרוב שני הקטנטנים שלי יגדלו, ייגמלו מחיתולים, יישנו טוב בלילה וישחקו לבד ביום, והכי חשוב – יעניקו לי את מתת הישיבה על הספסל בגן המשחקים מבלי הצורך לרדוף אחריהם כשאני מבוססת בחצץ על ברכיי. כאשר חזון אחרית הימים הזה סוף סוף יתגשם, מה הסיכוי שיהיה לי כוח לעוד תינוק?

אחרי שניצן נולד לא רציתי עוד ילדים. בקומי אליו אחת לשעה מדי לילה, נשבעתי לעצמי לזכור את גודל הסבל ולעולם לא לעשות את זה שוב. מה רע בשני ילדים? אני גדלתי עם אחות אחת, והיה אחלה. למה ילדים צריכים מיליון אחים? למה שהורים ירצו לצופף את האוטו שלהם עם עוד מושב בטיחות ענקי ומטריד, שרק צובר מאחוריו שאריות של פתי בר?  

"אנחנו חייבים עוד ילדים!"

"זה לא שאני חושבת על עצמי. אני חושבת על טובת המשפחה שלנו", פניתי בזמנו אל הלב של האדם השני שהייתה לו מילה בעניין. "נבו וניצן יהיו בוגרים, נוכל לטייל בשבתות, לנסוע באוטו בלי שאף אחד יצרח. אם נביא עוד ילד פתאום יהיה תינוק קטן שיהיה צריך להתחשב בשעות שלו במקום לכיף כל היום ארבעתנו, הגדולים".

נועה עם ניצן ונבו
שני ילדים זה ממש מספיק. למה צריך יותר מזה? | צילום: טל לירן

"לא יכולים להיות לנו רק שני בנים", אמר טל והסביר, "הרי נבו וניצן שניהם יילכו ליחידה מובחרת בצבא ויסכנו את החיים שלהם. אנחנו חייבים עוד ילדים".

"זה הטיעון הכי מפגר ששמעתי בחיים", עניתי לו. "אתה לא מבין שזה בדיוק להיפך? שכל ילד נוסף מוסיף לך עוד סיבות לדאגה ולחרדה? עדיף לסגור על שניים, וזהו! לא צריך להתגרות בגורל".

סיכמנו שלא להסכים, אלא שאז חלה תפנית בעמדותיי. בחתונת סוף שבוע של חבר קרוב הסתכלתי מהצד על ארבעת אחיו ואחיותיו, שהגיעו כולם לחגיגה המשפחתית. קינאתי בהם; הייתה להם אחוות אחים שמעולם לא הייתה לי, ולפתע ידעתי שאני רוצה בשביל הילדים שלי את מה שיש להם ואת מה שיש לילדים שלהם: אחים שהם גם חברים, משפחה גדולה עם הרבה בני דודים בגילאים קרובים והמון הווי משפחתי ומפגשים משמחים.

אולי שיהיו כבר תאומים וסגרנו עניין?

מאז אני חושבת שאני רוצה ארבעה ילדים, אני רק נורא לא רוצה לעשות אותם. אפילו שקלתי טיפולי פוריות, שסבירות גבוהה שיניבו התעברות של תאומים, רק כדי לקבל שניים בבת אחת – אבל הרעיון ירד מהפרק עקב העלויות הגבוהות הכרוכות בטיפולים פרטיים ללא סבסוד; שכן, כזכור, בעיות פוריות אין לנו.

וואו, אז יש לי עוד מלא שנים להיות אמא לילדים קטנים. כבר עכשיו אני גמורה, איך אני אצליח למשוך את זה עוד כל כך הרבה זמן? ולכן, ככה חשבתי, היות ואני גם ככה מפרפרת, אולי עדיף לי להתאמץ עוד קצת, לנשוך חזק את השפתיים ולתקתק שלושה ילדים בשלוש שנים, במקום בשש. קצת כמו לתלוש את הפלסטר בכאב מפלח מהיר אחד, במקום להסיר אותו לאט-לאט ולהרגיש צביטה חלשה יותר, אך מתמשכת, לאורך זמן.

אני טובה יותר במרחקים קצרים: כשמדובר במשימה ממוקדת, כזו שדורשת התגייסות מרוכזת לזמן מוגבל, אני נמרה. אבל אם מדברים איתי על אופק בלתי נראה של טיטולים ובקבוקים, אני מרגישה שאני צריכה קצת לשבת. תחשבו על זה, למה אני צריכה לחכות ששני הבנים שלי ישנו טוב כדי להביא להם אח תינוק שייחרב לנו מחדש את הלילות? לא עדיף לתת לו לצרוח ולהעיר את כולם כבר עכשיו, כשאנחנו ממילא ערים?

נועה יחיאלי עם נבו אלמליח התינוק
איך יהיה לי כוח לעוד אחד כזה? | צילום: תומר ושחר צלמים, צילום ביתי

"את בכלל לא תרגישי את הילד השלישי"

"אנחנו לא יכולים לעשות עוד ילד עכשיו. זה יגמור אותנו סופית", אמר לי טל בשבת שהגיעה בדיוק שבוע אחרי השבת ההיא, בה העליתי את הרעיון לראשונה. שנינו ישבנו, או יותר נכון היינו מוטלים על שולי ארגז החול, טרוטי עיניים ומרוחים מי בפליטה ומי בנזלת, אחרי עוד לילה נוראי שהסתיים מוקדם מדי. השעה הייתה רק שמונה בבוקר, ואנחנו היינו כבר אחרי יותר משלוש שעות של פעילות אינטנסיבית ללא רגע של מנוחה כשלפנינו עוד הכנת ארוחת בוקר ונסיעה לאירוע משפחתי.

"אתה חושב?" שאלתי בלאות וניסיתי לתת לרגליים שלי פקודה לזוז, כי ניצן זחל בנחישות מדאיגה לכיוון גלל לא מזוהה בקצה המרוחק של ארגז החול.

"נחכה שהבנים יגדלו קצת, ואז את תראי שאת הילד השלישי את בכלל לא תרגישי. החיים המשפחתיים שלנו יהיו כל כך מלאים ועשירים, שהוא פשוט יתלווה אלינו לכל מה שנעשה והקושי שבטיפול בו ייראה לנו שולי לגמרי".

אני מקווה מאוד שהוא צודק. בכל מקרה, סיכמנו שאת חופשת הלידה הבאה הוא חולק איתי לפחות חצי-חצי (זה מותר! לפי חוק!). ובינתיים נפרדתי מבגדי הקיץ של הבנים, ומתוך אלה שכבר היו קטנים עליהם בחרתי כמה חמודים, סגרתי בארגז, כתבתי עליו "תינוק קטן חדש" ודחפתי למחסן, עמוק-עמוק.

>> החגים מחרפנים לי את הילד
>> לכל הטורים של כמעט תאומים