נועה יחיאלי עם נבו וניצן
אל תשאלו איפה אנחנו בחגים | צילום: טל לירן
על נבו עוברת תקופה קשה. השבוע הוא יהיה בן שנתיים, ויומולדת זה הלא מאורע משמח במיוחד; ובכל זאת, אלה לא מהימים הטובים שידע בחייו. הוא לא ישן טוב בלילה, מתעורר עצבני מוקדם מדי בבוקר, מעביר את היום בגן בעייפות ומרבה לחטוף קריזות אחר הצהריים. אתמול זה היה בגלל הקסדה.

"קסדה אבא! קסדה אבא!", הוא צרח. "הנה הקסדה שלך", הגיש לו טל את הרכישה האחרונה. לפסיכולוגים בטח יהיה הרבה מה להגיד על זה - הבן שלי אוהב לחבוש קסדות כל היום, לא רק כשהוא רוכב על האופניים: כשהוא משחק בבית, כשהוא אוכל, אפילו כשהוא נכנס למיטה הוא מבקש לקחת את הקסדה איתו. לא נוח לו להניח את הראש על המזרן כשהוא חובש קסדה, אז הוא מסיר אותה ומחזיק אותה ביד, לידו. אבל אתמול הוא זרק את הקסדה החדשה בזעם על הרצפה והמשיך לצרוח. "קסדה אבא!".

עמדתי מולו חסרת אונים, עד שלפתע קלטתי. "הוא רוצה את אוזניות העבודה שלך עם המגן", הברקתי בעיני עצמי ורצתי להביא מהמרפסת את הקסדה שתציל אותנו. נבו התרצה, זה באמת מה שהוא רצה; כעבור עשר דקות, כשלא הסכמנו שייכנס עם האוזניות למקלחת, התחיל לצרוח שוב.

זה לא גיל השנתיים הנורא – את המשבר הזה עברנו איתו כבר בגיל שנה וחצי. אלה החגים שמחרפנים אותו, אני בטוחה: החרופה התחילה בשבוע החופש שהיה לו מהגן, רגע לפני שעבר לגן החדש, רגע לפני שיצא שוב לחופש. ארבעה ימים בילינו אצל סבא וסבתא, ואחר כך העברנו את שלוש השבתות הרצופות של ראש השנה בביקור אצל הדודים, בטיול ובים. אני בת שלושים ומזה שלושה שבועות אני לא זוכרת איזה יום היום. אז שילד בן שנתיים לא ישתגע?

נבו אלמליח
נבו הקפריזי, הקסדה וניצן המשתאה ברקע | צילום: תומר ושחר צלמים

לא יוצאים מהבית

בתומו של שבוע החופש הראשון, שהוכרז על ידי טל כשבוע הקשה בחייו, הרמנו דגל לבן והצהרנו על עוצר יציאות. את חודש תשרי אנחנו מעבירים בבית, אין יוצא ואין בא; רוצים לשמור, עד כמה שאפשר, על שפיותו של הילד שלנו, שמסתמן ששינויים, נסיעות ובלגנים זה לא בדיוק הקטע שלו. לתומי חשבתי שאני עושה את הדבר הכי טוב עבור הילד שלי – אבל מסתבר, כרגיל, שזה לא היה מספיק טוב עבור האנשים שמסביב.

"אז מה, לעולם לא תיסעו יותר לשום מקום?", קבל האחד. "אתם תהיו מהאנשים האלה שחייבים תמיד לבוא אליהם, כי הם לא באים לאף אחד אף פעם", קבע השני. "אתם כאלה כבדים", חשב השלישי בלב ולא אמר, אבל יכולתי לראות את זה על הפנים שלו. "יאללה, אז יש לכם ילדים, מה קרה, נגמרו החיים? אי אפשר לעשות יותר שום דבר?".

אני מבינה שהם לא מבינים. הם לא ראו את נבו ממרר בבכי במשך חצי שעה על הרצפה בבית של הדודים, ולא מוצא נחמה – פשוט כי הוא נרדם באוטו בבוקר ואז התערבבה לו שינת הצהריים והוא לא הצליח להירדם שוב וכבר לא זכר איפה הוא בכלל. מי שכן ראה אותנו, יושבים מחובקים על הרצפה ומנסים להירגע ולהרגיע, רצה בעצמו ללכת הביתה ולא לצאת במשך חודש.

נבו אלמליח
הופה חרופה. מסתבר שהוא לא טיפוס של שינויים | צילום: תומר ושחר צלמים

הם לא מבינים, כי כנראה אצלם בבית לא מתעוררים בחמש בבוקר. כן, חמש. זה ככה אצלנו מאז שהתחילו לנשב רוחות הסתיו, ואני מקווה שבחלוף החגים גם ההרגל הזה ינשוב לו מכאן. אבל כרגע זה ככה, וירים את היד ההורה שנראה לו כיף ונחמד להתארח אצל מישהו עם שעת השכמה מוקדמת כזו. שירים את היד גם המארח הצדיק שמעוניין להשכים איתנו ולארח לנו חברה עם שחר.

אז אנחנו בעוצר יציאות עד יעבור זעם, והוא יעבור, אני מקווה, כשיסתיים החודש החגיגי והנורא הזה. אז אל תשאלו אותנו איפה אנחנו בחגים, אנחנו לא בשום מקום. נשארים בבית. מנסים לשחק אותה שגרה, כאילו שזה אפשרי, מקווים שנבו לא ירגיש שכל יומיים שבת ויחשוד. העולם בחוץ יחכה לאחרי החגים.

>> בטור הקודם נועה הסבירה למה היא כל הזמן מתלוננת
>> לכל הטורים של "כמעט תאומים"