"עברנו ממקטעים של חמש דקות לרבע שעה"
כבר כמה שבועות שאני מרגישה איך לאט-לאט, כאילו בלי להתחייב, השינוי הגדול קרב ובא. לפני שבועיים טל ואני מצאנו את עצמנו מעמיקים בשיחה רצינית על עתיד הקריירה שלו, וזה לא היה כשהילדים ישנו או היו בגן. לא, הם היו מאוד ערים ואפילו נכחו בחדר; נבו עבד בריכוז בכלי העבודה שלו, וניצן טעם בשקט ובמסירות את כל חיות הפלסטיק בזו אחרי זו. ופתאם שמתי לב איך השיחה שלנו מתארכת, ואשכרה מצליחה להגיע לאנשהו ולא רק להתחיל ולהיקטע. והנה בשבת בצהריים זה קרה שוב: ישבנו עם חברים במרפסת, ניצן ישן ונבו שיחק לרגלינו בדממה במשך דקות ארוכות. לא רק שהצלחתי לדבר עם החברים שיחה של ממש, קלטתי גם שסיימתי את כל כוס הקפה שלי. עברו כמעט שנתיים מאז הפעם האחרונה שסיימתי כוס קפה ביום שבת.
"תראי, עברנו ממקטעים של חמש דקות למקטעים של רבע שעה", ניסח טל בצורה מדויקת את תחושת ההקלה שהתחלתי, ממש בקטנה, לחוש בזמן האחרון. זה נכון, זה קורה יותר ויותר: הם גדלו, ניצן עוד מעט בן שנה וזה מתחיל להיות טיפ-טיפה, הכי בטיפונת, יותר קל. אני פוחדת להגיד את זה בקול רם, אבל אני מרגישה שאני מתחילה לחזור לחיים.
התחלנו גם לישון בלילות. זה קרה בהדרגה, בעבודה קשה ועם הרבה התמדה, אבל סוף-סוף ניצן ישן לילות שלמים. הוא עדיין משכים הרבה יותר מדי מוקדם, אבל אין מה להשוות בין השכמה בחמש בבוקר אחרי שש שעות שינה רצופות לבין השכמה בחמש בבוקר אחרי לילה מקוטע ומלא התרחשות.
פתאום עולם שלם של אפשרויות נפתח בפניי
"בשביל זה עשיתי ילדים", חלקתי את חלומי עם טל, שישב מכווץ בין שני כיסאות הבטיחות במושב האחורי, "כדי לצאת לקמפינג ולישון באוהל, לנסוע לסופי שבוע אצל חברים שגרים רחוק, ליזום טיולי משפחות של כל החבר'ה למדבר". האוטו שלנו חלף על פני שלט חום המפנה לגן לאומי או מפל כלשהו, ומחלון הרכב ראיתי את עצמי פורקת את הבנים ואת הציוד מהאוטו, מוודאת שיש בתיק הגב נייר טואלט, מבטיחה לנבו גלידה בסיום המסלול, מקנחת לניצן את האף ויוצאת לדרך בצעד קל, נעלי הרים אופנתיות וכובע שהיה מביך את הבנים שלי אם היו גדולים מספיק בשביל להיות נבוכים. ואז נזכרתי שאני עדיין במכונית, ופתאם שמתי לב שהבטן שלי התמלאה בפרפרים. עולם שלם של אפשרויות שלא היה רלוונטי עבורי בשנתיים האחרונות התחיל להתגלות מעבר לסיבוב, ואני נהגתי אליו נרגשת ומלאת ציפיות.
בשבת האחרונה אבא שלי יצא מוקדם בבוקר עם נבו, כמדי שבוע, לטיול בסביבה. "נראה לי שאתה יכול להתחיל לקחת אתכם גם את ניצן", הודעתי לו מלאת אמונה ודחפתי את הפעוט הישר לתוך זמן האיכות של הבכור וסבו. "הוא כבר גדול מספיק, אתה יכול להסתדר עם שניהם", נפרדתי מהם בחיוך.
די נו, הקנטתי את עצמי תוך שאני מנסה לפענח את טבלת המרת מידות הנעליים הבינלאומית, אני הולכת להיות עכשיו כמו כל ההורים המאושרים האלה? מה השלב הבא, אני אתחיל להעדיף לבלות עם הילדים שלי במקום לישון עוד שעה בבוקר ואגיע לקחת אותם מהגן חצי שעה לפני הדד ליין?
"זה עדיין גדול עליי לקחת אותם ביחד"
אבל אז אבא שלי התקשר. "שניהם צורחים, בואי", הוא אמר. "זה עדיין גדול עלי לקחת אותם ביחד", פסק כשמצאתי אותם לא רחוק מהבית, האחד בעיצומו של מה שנראה כמו התקף זעם של גיל שנתיים הנורא והשני ביבבה עצבנית של עייפות או רעב, לך תדע, הוא לא יודע לדבר עדיין. היום המשיך למנוחת צהריים מקוצרת ממנה הבנים בחרו להקיץ אחרי ארבעים דקות בלבד, אחר צהריים אין סופי שכלל שתי התקפות זעם נוספות של הגדול ונפילה אחת לא סימפטית של הקטן, ערב מתיש עם פאנל של צרחות בנושא "ארוחת ערב, קינוח ומה משניהם קודם למה" ולילה מסויט שנגמר בארבע וחצי לפנות בוקר בתינוק בוכה מכאבי שיניים ותינוק אחר, גדול יותר, שהתעורר מהבכי ולא הצליח לחזור לישון.
>> בפעם הקודמת: "הבן שלי לא אוהב אותי"
>> לכל הטורים של כמעט תאומים