מבט חטוף אחד סביב מלמד שעודפי ההריון שלך הם בגדר מטען חריג בנוף. את נשארת פעורת פה לנוכח מעגל האמהות הרזות שסוגר עלייך, שרק התינוק השמנמן שהן דוחפות בעגלה (מאיפה הוא יצא?) משמש עדות רועשת למה שהתרחש כאן רק כמה שבועות קודם. רק תשאלי את אורטל עמר.

אז במלחמה כמו במלחמה, צריך לגבש תורת לחימה מסודרת. ואם כבר תורה, כנגד ארבע אימהות היא מדברת:

עצבנית על המשקל (צילום: John Sommer, Istock)
רוצה לחזור לגבולות הגזרה. הלוחמת במשקל | צילום: John Sommer, Istock
המתהפכת

זו תהיה בדרך כלל הטירונית, שזה דפנטלי ההריון הראשון שלה. אם ידעה שככה תרזה אחרי הלידה, הייתה נכנסת להריון כבר לפני 7 שנים. זו האישה שלפני ההריון הייתה ממוצעת, לא ממש רזה אבל גם לא ענקית ופתאום, אחרי הלידה היא משילה קילוגרמים בקצב שלא היה מבייש את ירידת מפלס הכנרת אחרי חורף שחון.

זו האישה היחידה שאפשר להאמין לה כשהיא אומרת שהלידה עשתה לה רק טוב. היא גם תצהיר בריש גלי שהיא ממש לא מעוניינת לחזור לגזרה שלה לפני הלידה. תודה, אבל ממש לא תודה.

מה שיפה, ומכאיב כאחד, אצל המתהפכת שהיא לא ממש מתאמצת לרזות, זה פשוט קורה לה. השינויים ההורמונאליים שעד לפני שנייה שיגעו אותה בהריון, מחייכים אליה עכשיו ומשאירים אותה שמחה ומברכת. כשישאלו אותה איך זה קורה היא תגיד שהיא לא יודעת, היא לא עושה כלום, היא פשוט מרזה ואין לה מושג איך. ברגע שהיא תתחיל קצת לעלות במשקל היא תמהר להיכנס להריון הבא.

אמא ותינוק מתעמלים (צילום: HannesEichinger, Istock)
קשה באימונים קל בקרב | צילום: HannesEichinger, Istock

המשקיענית

או בשמה המדויק יותר, המטורפת.

עוד בהריון היא לא הפסיקה לרגע את האימונים (קשה באימונים, קל בקרב) ואי אפשר למצוא אצלה אפילו שמץ של אווירת סוף קורס: אומנם ההריון הסתיים לפני רגע, אבל המערכה רק מתחילה.

עם הלידה היא תתחיל לסמן X גדול על כל אחד מימי ששת השבועות הראשונים שלאחר הלידה, שאחריהם ירשו לה הרופאים סוף סוף לחזור להתאמן. לאחר שסימנה את הימים היא עוברת לסמן את המטרה וחותרת לעברה במהירות, בנחישות ומתוך דבקות במשימה (ותוך כדי הליכות בוקר נמרצות עם העגלה).

היא תשקיע בעגלה אווירודינאמית שתעזור לה בעליות כשהיא רצה; אחרי הריצה היא תסור מיד לאחד מחדרי הכושר שמציעים שירותי בייביסיטר; ובעוד הם יתעסקו עם הצרחות והחלפת החיתול (לקקי של יונקים אין ריח, אהה) היא תמשיך לרוץ, רק הפעם על ההליכון. אירובי למתקדמים ופילאטיס והיא יכולה טו קול טיו א דיי. 

היא מוכנה לשלם מחיר יקר בשביל להשיג את הגזרה הנכספת; אפילו במחיר "רזה תמורת שעות שינה". סדר העדיפויות ברור לה לגמרי: ספינינג לוקח בגדול שעות שינה יקרות, ובמקרים קיצוניים גם כביסה ובישולים. היא תחזיר את זכות השיבה לעצמה, ויהי מה.

הקדושה המעונה

אומרים שהצבא צועד על קיבתו, אבל היא צועדת בעיקר על שאריות האוכל של הילדים שמרוחות על הרצפה. הקדושה המעונה היא בדרך כלל כבר אימא לשניים, או יותר, ומשתייכת לחוג הסילון האקסקלוסיבי של האמהות הוותיקות, למרות שהחוג היחיד ביום שלה הוא זה שצריך להסיע אליו את הילדים.

כמו המתהפכת, גם הקדושה המעונה לא מתאמצת לרזות. היא מרזה כי פשוט אין לה זמן לאכול, והיא תדאג לציין זאת באוזני כל מי שרק רוצה לשמוע, וגם באוזני מי שלא (כמו בעלה, למשל, שמגיע בסוף היום מהעבודה). אם היא אוכלת, אז היא ניזונה משאריות ארוחת הערב של הילדים (ובכך גם חוסכת לעצמה מטלה מטרידה שהתווספה למטלות הבית, עם כל הטרנד הירוק של הפרדת האשפה האורגנית).

היא מג'נגלת בין הבית, העבודה, הגן של הראשון והגן של השנייה; נלחמת בגבורה בכול החזיתות של החוגים, החברים של הילדים (להביא אל ולהחזיר מ), הגינה והג'ימבורי. רק מההתרוצצויות האלה היא מצליחה להשיל את המשקל שהעלתה בהריון, אז בתקופה שעוד היה לה כל כך הרבה זמן פנוי.

יורקת הדם

הלוחמת האמיתית, הנאבקת בכל כוחה במערכה הקשה על החזרה לגזרה, ואולי גם לשגרה.
כמו המתהפכת, גם יורקת הדם לא הייתה ממש רזה לפני ההריון, בואך עגלגלה (תנסו שמנמונת?) ולכן גם לה אין באמת רצון לחזור לגזרה של לפני. יש רגעים שהיא חושבת שהקרב אבוד, אבל אף פעם היא לא מאבדת תקווה שיום יבוא ויסתיים הסכסוך הכואב עם האויב (מלוחים, מתוקים, חריפים, חמוצים).

יורקת הדם מנסה להתרגל לאימהות, ואולי מרוב הזדהות עם התינוק המתוק שלה, היא מצליחה להוריד במשקל את כל מה שהוא מעלה בביקור אחד בטיפת חלב (רק 200 גרם, דווקא בחודש שהיא כל כך התאמצה לשמור).

היא מרגישה איבה (גלויה) כלפי המתהפכת, ובניגוד אליה היא משמשת עדות חיה למיתוס המופרך שהנקה זה מרזה. היא נלחצת מהמשקיענית, שהצליחה ליצור "סדר יום" אמיתי, ובתוכו למצוא אפילו זמן לעצמה, בעוד היא לא מצליחה להגיע למקלחות לפני 22:00; והיא האנטי תיזה של הקדושה המעונה. מעונה אולי, אבל ממש לא קדושה, רק מתאמצת.

יורקת הדם מנסה, מזיעה, משתדלת ומתמודדת בגבורה עם עצות האחיתופל שניטחות מסביב, כמו "תני לעצמך עוד קצת זמן"; "מה שחשוב באמת זה שהתינוק בריא ושלם"; ו"אין מה לעשות, הגוף משתנה אחרי לידה".
אבל בין האימונים המפרכים ובין גיבוש האסטרטגיה, היא לא שוכחת להסתכל על התינוק העירני שלה, שאפילו הסכים להירדם ל 7 דקות מטכ"ליות, ולחייך.
מכולן, מגיע לה צל"ש.