גלגולו של בקבוק ושל מה בתוכו

הבקבוק

הארכיאולוגים כבר הוכיחו כי גם לפני אלפי שנים הואכלו התינוקות מכלי קיבול שונים. מדענים טוענים שבהרבה מקרים היתה זו דרך להציל חיים, אך לעתים היו לכך תוצאות קטלניות, בעיקר מסיבות היגייניות. בימי הביניים השתמשו להאכלה בקרניים של בקר. הקרן, שהיתה כלי שתיה מקובל עבור מבוגרים, הולבשה במין פטמת עור רכה והוכנסה לפה התינוקות.

באירופה של המאה השבע עשרה הומצאו מין בקבוקי הזנה העשויים מעור ומעץ, אלה היו למעשה הבקבוקים הראשונים, שהתפתחו בהמשך לשני סוגי בקבוקי האכלה, האחד עשוי מתכת, והוא דומה מעט לאותה קרן עתיקה, והשני עשוי חרס, ומזכיר בעיקר את קערות הרוטב שאנו משתמשים בהן עד היום. בהמשך התפתחו הבקבוקים בצורתם לדבר הדומה לפלאסק, עם פיה מתברגת, ובסופה פיה קשה ועגולה, לרוב ממתכת.

לקח לבקבוקים 400 שנים בערך עד שהגיעו לצורתם הנוכחית, הם החליפו צורות וחומרים רבים והמשותף להם היה בעיקר הקושי לנקות אותם וחוסר ההיגיינה שנוצרה בהם בשל כך. הנושא השני שלקח לו זמן להתפתח, הוא ההבנה הרפואית לגבי צרכיו התזונתיים של תינוק. בשנים אלה היו אחוזי התמותה בגילאי לידה עד שנתיים עצומים. התינוקות ניזונו בעיקר מחלב פרה, מים חמים, קמח, ולפעמים גם ביצה. באמצע המאה התשע עשרה החלו חברות רבות לייצר את הבקבוקים, ונכנסו לתמונה בקבוקי הזכוכית.

מה שבתוכו

כידוע, המזון השגור ביותר כתחליף לחלב האם היה חלב של אם אחרת, אחות מינקת, וכאשר זו לא היתה אפשרות, ובייחוד לאחר שיצא המקצוע מהאופנה בתחילת המאה התשע עשרה, הגיע חלב החיות. ההאכלה הזו גרמה כאמור ללא מעט מקרי מוות, מה שגרם למדעני ורופאי אמצע המאה התשע עשרה לפתח לראשונה מזון מיוחד עבור תינוקות.

במקביל להתרחקות האמריקנית והאירופית מהשד, עסקו חוקרים רבים בניתוח חלב האם ופירוקו לגורמים, בניסיון לייצר פורמולה טובה יותר. בשנת 1919 החליפו המדענים את שומני החלב שבפורמולה בשומנים מן החי ומהצומח, וקראו למוצר החדש ׳חלב אם מדומה׳. המוצר המיוחד נמכר לאמהות על ידי רופאים בלבד. רק בשנות החמישים החלה התעוררות מסחרית בשוק. מוצרים אלה נדחפו על ידי קמפיינים גדולים, וניתנו במחירים זולים מאוד לבתי חולים ורופאים, שחילקו אותם לציבור.

*המאמר נערך בשיתוף חברת נוטרילון מבית טבע ישראל

עוד ב-9 חודשים:

>> בוסניה: שבע בנות 13 הרו בטיול שנתי
>> רוסלנה רזה אחרי לידה? ממש חוכמה גדולה
>> הילד ה-18 יהיה האחרון שלנו