לתוך הבטן – ניתוח קיסרי בתמונות

מיכאל גיל ברנס נולד לפני קצת יותר משבועיים, אבל מזכרת מדהימה מהלידה שלו תלווה אותו לכל החיים. נכנסנו באומץ לחדר הניתוח בו מיכאל נולד, ותיעדנו כל רגע בניתוח הקיסרי שבו הגיע לעולם: התוצאה היא סדרת תמונות נדירות שעוקבות אחרי מהלך הניתוח – מחזה, שבואו נודה על האמת, לא רואים בכל יום. לוני תבל ברנס, אמא של מיכאל, מספרת מה עומד מאחורי כל תמונה.

אזהרה: התמונת הבאות מדהימות ומרגשות, אבל חלקן לא קלות לצפיה.

נכנסים. בתמונה רואים את גיסתי, ליאור, שגם נכנסה איתי לחדר הניתוח. בחוץ נשארו אבא שלי ושלוש חברות הילדות שלי: ורד, אוסנת ואיריס.  

מסבירים לי מה יקרה בניתוח, מפרטים את הסיכונים – ומחתימים אותי על טופס הסכמה. ההסברים נורא מפחידים, סיכונים שאי אפשר לדמיין בכלל, אבל אני משכנעת את עצמי שזה נדיר ושהכל יהיה בסדר.

נכנסים פנימה. החיוך המתוח שלי מראה רק חלק מהלחץ שהייתי בו באותם רגעים. בחדר הניתוח יש מיילדת, רופאים והכי חשוב בשלב הזה: המרדים.

זו לא תמונת עירום אמנותי – כאן מכינים אותי לאפידורל, שצריך להיות בגב (וטוסיק) חשופים לגמרי בשבילו.

צריך להתכופף קדימה ולא לזוז מילימטר – אחרי הכל, עוד שנייה מכניסים לי מחט לעמוד השדרה.

המנתח שלי, ד"ר מיכאל שנהב, שוטף ידיים לפני הניתוח.

"תראו, בלי ידיים!".

עוד שנייה מתחילים. כבר שמו וילון, שיסתיר לי את האקשן שהולך לקרות לי בבטן עוד כמה רגעים. ברגעים כאלה לא חושבים על כלום, רק חיכיתי כבר לראות את הבן שלי, להיות בטוחה שהוא בריא והכל בסדר.

מלבישים את ד"ר שנהב בחלוק סטרילי, כדי שיפגוש את הילד שלי נקי ומסודר.

אמנם אלו המכשירים שיוציאו את הילד שלי מהרחם, אבל אולי עדיף שלא הייתי מסתכלת עליהם. יותר מפחיד מרופא שיניים.

מחטאים לי את הבטן באלכוהול רפואי, שבעיקר מריח כמו וודקה.

ד"ר שנהב מניח ידיים על הבטן בפעם האחרונה לפני שהוא פותח אותה.

מכסים אותי. אין לתאר כמה קר בחדר ניתוח, פיצוי על כל החום של ההיריון הקיצי שלי.

מחליטים איפה לחתוך.

על הסכין. מתחילים לפתוח לאט לאט את כל שכבות הבטן, עד שיגיעו לתינוק שלי.

לא רק סכינים. זה מכשיר שמשמש לניתוחים, וגורם בעיקר לריח של מנגל בחדר הניתוח.

מתחילים לפסק את הבטן בעזרת כלי מתכת מיוחד שנקרא, כמה מפתיע, "מפשק".

העור, הבשר והשומן פתוחים. הגענו לרחם.

כאן מתחיל האקשן האמיתי: רופא אחד מכל צד, ושניהם מותחים את הבטן לצדדים בכל הכוח. הכי לא כירורגי ועדין כמו שחושבים.

עוד קצת חיתוכים, עוד שנייה הם מגיעים אליו כבר.

הנה הוא!

עכשיו צריך לפתוח את הרחם מספיק כדי שיהיה מקום להוציא אותו.

ד"ר שנהב שולח פנימה שתי ידיים, ומתחיל לחלץ את התינוק שלי.

אני מרגישה לחץ עצום וחזק בבטן, ואומרים לי שהוא כבר כמעט בחוץ.

הלחץ מתחזק, אני מרגישה משיכות ודחיפות – אבל באופן מוזר, לא כואב לי.

התינוק שלי היה במצג עכוז, וככה גם שלפו אותו מהרחם.

אומרים לי שהוא בחוץ, אבל הוא לא בוכה.

שנייה אחר כך, אני שומעת את הבכי הכי מתוק בעולם.

חותכים את חבל הטבור, כדי שאפשר יהיה להניח אותו עליי.

"תכירי, זה הבן שלך". הרגע הכי מרגש בחיים, שאין שום סיכוי שאי פעם אצליח לתאר במילים.

בשלב הזה אני פורצת בבכי היסטרי של אושר, הקלה ושמחה אינסופית. אני אמא!

 תודה רבה לבית החולים ליס ולד"ר מיכאל שנהב, שאפשרו לנו את ההצצה הנדירה הזו. תודה רבה ללוני ששיתפה אותנו ברגעים האינטימיים - וגם לד"ר ערן הורוביץ, רופא הפוריות מחולל הניסים שלה.

>> לעוד סיפורי לידה מהירים, ארוכים, כואבים ואוהבים